• Shuli

בית רווי אהבה, עם איה קידר סטרול

עודכן ב: פבר 26

את איה קידר סטרול פגשתי דרך הפייסבוק, בזכות המיזם המופלא ומשנה העלמות שיזמה יחד עם בן זוגה, רביד סטרול, "כריך למי שצריך". דרך המילים והרגשות שהיא משתפת בעקבות הדוכן השבועי שלהם, צללתי אל תוך רגעים של חיבור אנושי עמוק, רגעי חסד ממש.

הצילומים שמלווים את הריאיון הזה מעבירים בעיניי את הלב האנושי. הם צולמו על ידי אנדרו קובורן, אחד הצלמים המיוחדים שקיימים היום בארץ בתחום צילומי הרחוב. המצולמים אינם קשורים למיזם "כריך למי שצריך".


צילום: אנדרו קובורן

הענקה


כמה סימבולי שנפגשנו בבית של איה וברגע שנכנסתי היא הציעה לי כריך עם חביתה, ממש כמו זה שממנו התחיל הכל. האמת שהייתי רעבה כי לא הספקתי לאכול באותו בוקר, ונגעה לליבי הבחירה שלה קודם כל להציע לי אוכל, כאילו קיבלתי הזדמנות להרגיש לרגע את המחווה של הפרויקט על עצמי, זאת כמובן להבדיל אלף הבדלות מהמקרים של אנשים שמגיעים אליהם לדוכן מתוך מצוקה יומיומית.


אז איך הכל התחיל? איה מספרת שהלכה ברחוב בחדרה עם הבן שלה והם ראו אישה מבוגרת מחטטת בפח. הבן שלה שאל אותה מדוע האישה מחטטת בפח והיא ענתה שאיננה יודעת. אבל הרגע שבו האישה הרימה את עיניה, הסתכלה עליה ומבטן הצטלב, חדר עמוק לליבה ולא הרפה. "היא שמעה אותנו ועמדה והסתכלה עלינו", מספרת איה. "הבנתי שאני חייבת לשנות משהו, להביא לה אוכל או משהו. אנשים לא צריכים לחטט בפחים".


בערב היא שוחחה עם בן זוגה, רביד, והציעה לו שיחלקו אוכל ברחוב בחדרה, העיר הקרובה אליהם. הם החליטו על כיוון הכריכים כי זה יותר נגיש, אפשר לקחת וללכת.

"בפעם הראשונה הגענו עם שולחן ילדים קטן, עשר פיתות עם חביתה ומיונז ושלט שעליו כתוב "כריך למי שצריך". עמדנו ברחוב ובהתחלה הרגשנו שזה מוזר, שיכול להיות שנצטייר כעוף מוזר אבל לא היה אכפת לנו. עברנו את שלב ה 'לא נעים' ו'מה יגידו' ".

מה קיווית למצוא? שאלתי אותה. " קיוויתי לראות אנשים שנוכל לעזור להם. אולי בתוך תוכי רציתי גם לפגוש את האישה ההיא. כל מי שהסתובב ברחוב עצר, חלק התחילו לבכות, חלק צילמו, נראה שאולי חשבו שזה מיצג. היינו שם שעה וחצי ומתוך 10 כריכים שהבאנו לקחו חמישה. את השאר אכלנו בעצמנו. היום, בשעה וחצי נמסרים 600 כריכים. בהערכה גסה, באים לדוכן שלנו בשעה וחצי כ 60 איש, לפעמים יותר. חלקם לוקחים שקיות חזרה לבני משפחותיהם, או להוסטל בו הם מתגוררים".


צילום: אנדרו קובורן

כוחן של מילים


איה משתפת חוויות מתוך פעילות הדוכן בפייסבוק והיא שמה לב שכאשר היא מפרסמת סיפור מצטרפים עוד אנשים. "לסיפור יש כוח", היא אומרת, " הוא מאפשר לקורא וגם לכותב להבין משהו נוסף, לראות עוד נדבך של המציאות שעד כה היה עיוור אליו. לא סתם אנשים אוהבים את הסיפורים, הם מקבלים מהם משהו".


שני מקרים זכורים לי במיוחד מתוך הסיפורים של איה. המקרה הראשון הוא על אישה שלקחה כמה כריכים עבורה ועבור בעלה. על פי התפיסה של המיזם, לא שואלים אנשים מדוע או כמה אוכל הם צריכים. כעבור כמה פעמים האישה סיפרה להם בעצמה שהכריכים שהיא לוקחת כאן משמשים אותה לכל ימות השבוע. ביום הראשון היא מוציאה את כל הירקות ומכינה לה ולבעלה סלט והם אוכלים כריך אחד כל אחד. את שאר הכריכים, ללא הירקות, הם אוכלים במשך השבוע. הלב שלי נקרע כשקראתי את זה ומצאתי את עצמי מספרת לילדיי על הפרויקט ועל האישה הזו, שהכריכים האלה הם הצלת נפשות של ממש עבורה.


המקרה השני הוא של גבר שלקח כריכים למעון לניצולי שואה בו הוא מתגורר. כולנו יודעים שיש בעיה עם הטיפול בניצולי השואה העריריים, אבל מעולם לא עלה בדעתי שייתכן שהמדינה סידרה להם קורת גג, תחת מוסד ממשלתי אבל אין להם אוכל! איך ייתכן שהמדינה יודעת מי הם, יודעת היכן הם ישנים ולא דואגת להם לאכול? זה פשוט הזוי בעיניי. כדור שלישי לניצולי שואה זה הופך לי את הבטן.


צילום: אנדרו קובורן

דברים טובים מתפשטים מהר


בקבוצת הפייסבוק של המיזם חברים היום 12,500 איש, ב-50 ערים בארץ יש דוכנים וכל הזמן מצטרפים עוד. יש בתי ספר וגני ילדים, הוסטלים של אנשים בשיקום ונערים בסיכון שמצטרפים להכנת הכריכים ושליחתם לדוכן הקרוב - כל זה בחצי שנה בלבד!

"לא ידענו שזה יגיע לכזו תפוצה", היא אומרת, "היה לנו רעיון, בחרנו ב 'נעשה ונשמע', פשוט התחלנו. הרבה אנשים, לפני שהם מתחילים ליישם רעיון הם שואלים את עצמם 'מה יצא לי מזה?'. אני מרגישה שבאתי לשרת את העולם, באתי לעזור, לטפל, לא ידעתי ולא היה אכפת לי מה יצא לי מזה. כשאתה בא ממקום מאד נקי, בלי אינטרס, קורים דברים".


איה ורביד באים שניהם מהמקום הטיפולי. איה מכינה אנשים לאודישנים לבית ספר למשחק ומשלבת בעבודה שלה כלים משיטת ימימה. רביד מדקר סו-ג'וק (דיקור קוריאני) ומתמחה בחרדות. אין לי ספק שהניסיון שלהם בתחום הטיפול והלב הענק שלהם מהווים חלק מכריע בהצלחת המיזם. "זה סוג של טיפול להמונים", אומרת איה, "פתאום הם מקבלים את קדמת הבמה. הבדידות היא המחלה של המאה העשרים ופתאום יש חום. האנשים מקבלים כריך, אבל יותר מזה, הם מקבלים מפגש אנושי, מתחבקים, משוחחים. תראי, אנחנו לא המצאנו את הרעב, רק נתנו לו מקום, אנשים לא רוצים לראות שיש אנשים שפשוט אין להם. זה עזר להעלות את המודעות ויצר אחווה ואחדות".


צילום: אנדרו קובורן

הלב מתרחב


איה מספרת שהמיזם הזה השפיע על חייה ברבדים רבים – אישי, זוגי, משפחתי, קהילתי. "יש אנשים שאומרים לנו "אם לא הייתם פה היום לא היה לי מה לאכול". פתאום את מבינה איזו אחריות יש לך. גם האנשים שנותנים כריכים או עומדים בדוכן אמרו לנו שזה שינה להם את החיים. הם גם יוצאים לאור, מתבטאים בפייסבוק, מבטאים הכישרונות שלהם. חלקם שולחים לנו הודעות פרטיות. למשל, בחור עיוור שכתב לנו שהוא בחיים לא חשב שהוא יכול לתת משהו למישהו. והנה, גם הוא יכול לתת. או אישה שנמצאת בתקופה קשה בחייה ועכשיו יכולה לתת מעצמה למישהו אחר".

עבור איה באופן אישי ההבנה שהיא עשתה משהו טוב שאנשים רוצים להיות חלק ממנו, מאד חזקה. גם הזוגיות התחזקה מאד לדבריה, משום ש"העבודה יחד גורמת לך להיפגש עם בן הזוג בעוד מקומות בלב. רואים אחד את השני בעוד צבעים".

צילום: אנדרו קובורן

רביד ואיה מנהלים את הפרויקט כולו יחד – מנהלים את קבוצות הווטסאפ של הדוכנים, את קבוצת הפייסבוק, בקשר עם כל מנהלי הדוכנים, "מכבים שרפות" וגם יוצרים כללים לפרויקט, כמו למשל איסור לקחת כסף, שלא ניגשים אל אדם ברחוב אלא מאפשרים לו להתקרב אל הדוכן (כי זה עשוי להיות מבייש עבורו) ועוד. " זה גדל מאד," היא אומרת, "וכמו בכל חברה, צריך כללים. כתבנו אותם אחרי שהיינו בדוכן והרגשנו את זה בעצמנו, והכללים ממשיכים להתעדכן מתוך הניסיון. אנחנו מנחים את מנהלי הדוכנים שבזמן שהם בדוכן הם מטפלים של היקום, הם לא יכולים לומר כל דבר שהם רוצים, זה מאד רגיש".

איה מספרת שגם מבחינה משפחתית המיזם שידרג את חייהם. "יש לנו עושר מבחינת תכנים ומה שהילדים שלנו סופגים, כי אנשים מביאים לבית כריכים, ומן הסתם הם חשופים למה שקורה. אנחנו מהווים דוגמא ומקנים לילדים ראייה שגם הם יוכלו לעזור בעתיד".


יש תקווה


מאז תחילת המיזם יצרו איה ורביד קשרים עם המון אנשים בכל רחבי הארץ והם משתדלים לעזור לאנשים גם מעבר לפרויקט, למשל אם פונים אליהם בבקשה לעזור ביצירת סל מזון למשפחה, הם יוצרים קשר עם מאפיה שהם מכירים ובראש השנה הם הביאו להוסטל ניצולי שואה ברכות שנה טובה מילדים. "זה נותן תקווה, אומרת איה, "אהבתי ממש שמישהי קראה לזה 'בטחון חברתי'. לא איבדנו תקווה, אנחנו נעזרים אחד בשני. אדם חשב שהוא נידון להיות שקוף ורעב ועכשיו הנתיב השתנה ויש חישוב מסלול מחדש. אנחנו יכולים לעזור לאנשים לצאת מהמצב שלהם, אולי זה גם תפקידנו האנושי לעזור לאנשים לצאת מהמצב שלהם. במקום לחכות לנס, אנחנו יכולים לעשות את הנס".

כשאני שואלת את איה מה החלום שלה היא עונה "אני לא מהאנשים שחולמים, אני מהאנשים שעושים. אבל אם את שואלת, אז החלום שלי הוא שלא יישאר אדם רעב, שלא נראה אנשים מחטטים בפחים".

ואני אומרת, כריך אחד יכול לשנות את העולם.

נעשה ונשמע.


צילום: אנדרו קובורן


שירה והשראה


ביקשתי מאיה, כמו כל המרואיינים הקודמים, לבחור שיר מעורר השראה עבורה. היא בחרה בשיר "תוכו רצוף אהבה" מאת ישי ריבו. המשפט "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, רָצוּף אַהֲבָה, בֵּיתוֹ צָפוּף לִרְוָחָה" ממש מדבר בעיניי על איה ורביד. לב ענק, שפתוח אל העולם ומתמסר לנתינה.

גם השיר הזה מצטרף לפלייליסט של הבלוג "שירה והשראה". ממליצה לכם בחום לעקוב אחר הפלייליסט הזה ולהקשיב לשירים המעצימים שבחרו מרואייני הבלוג.


על המשורר


ישי ריבו, ילדי 1989, נולד למשפחה דתית במרסיי שבצרפת. כשהיה בן שמונה וחצי עלתה המשפחה לארץ. בגיל 13 החל לכתוב שירים, להלחין ולהקליט אותם בביתו. הקים עם חבריו את להקת 'תכלס' שביצעה מטאל רוק יהודי. לקראת סוף שירותו הצבאי השתתף בכמה הופעות של להקת הרבנות הצבאית. ב- 2014 יצא אלבומו הראשון, "תוכו רצוף אהבה". הוא כתב והלחין שירים גם עבור יוצרים אחרים.


על הצלם


אנדרו קובורן, צלם רחוב מסתורי הנודד כבר שנים בערי העולם, מנציח בעדשתו פנים אנושיות במרחבים אורבניים מגוונים, מציג בתערוכות בינלאומיות וצובר קהל מעריצים של עשרות אלפי אנשים ברשתות החברתיות.

כאן בישראל, הוא מוכר כמוזיקאי אייל קופמן, ממקימי להקת "כשניקו תתחיל לדבר", ואחד מוותיקי סצנת הרוק המקומית, שהוציא 5 אלבומים ושיתף פעולה עם טובי המוזיקאים כמו ארז לב-ארי, אבי בללי ועוד.

אייל מעביר סדנאות צילום רחוב בתל אביב, מציג בגלריה שלו בשכונת מונטיפיורי ומרצה על חוויותיו כצלם רחוב בינלאומי.

מומלץ לעקוב אחר פרופיל האינסטגראם שלו ולהכיר גם את האתר שלו, בו ניתן לרכוש תמונות.



להרחבת מעגלי החוויה:


להמשך קריאה ויצירת קשר עם איה ורביד, כל הפרטים כאן:

קבוצת הפייסבוק "כריך למי שצריך"

קבוצת פייסבוק של איה בה היא מפרסמת סיפורים

רביד סטרול, בריאות ללא תרופות

הכנה לאודישנים - איה קידר


רוצים לקרוא על עוד דברים טובים שקורים כאן?

אולי תמצאו עניין בראיון עם לילה מאיה חפר, העוסק בהתמודדות עם דיכאון, מתוך נקודת מבט של מטופלת שהיא גם מטפלת, או בראיון עם תכלת גינס, קומיקאית חרשת שמופיעה ומרצה בפני מבוגרים ומספרת על ההתמודדות עם המגבלה שלה באמצעות הומור.


מוזמנים להרשם לבלוג ולקבל עוד השראה ישירות לתיבת האימייל שלכם.

146 צפיות