איך אני מתאימה את המפגשים לכל ילד?
ההתאמות במפגשים מתבצעות בכל מיני אופנים- במשחקים, בבחירת הטקסטים, בחלוקת התפקידים בינינו… בעצם בכל מפגש ישנן התאמות חדשות, רובן מתוכננות, אבל חלקן גם מתרחשות באופן ספונטני, מתוך הזרימה של המפגש.
הנה מקרה לדוגמא:
הוא היה הילד הראשון שתרגלתי איתו קריאה בזום.
השיטה מוכרת לי, המדיום חדש.
אם עד היום נפגשתי עם ילדים בתוך חדר, זזנו בחלל והשתמשנו בכל הגוף (שלא לדבר על מגע, כמו אחיזת יד, מי זוכר את זה מהימים שלפני הקורונה?), פתאום אני בחדר אחד והוא באחר.
פתאום מפריד בינינו מסך.
פתאום אני צריכה לסמוך על שיתוף הפעולה שלו, אחרת פשוט אין מפגש.
האמא מחברת אותו לזום, אנחנו מתחילים והילד עושה לי כל מיני פרצופים מול המסך…. מה עושים?
יכולתי לבקש שיפסיק, לומר לו שזה לא בסדר, או לא מתאים לשיעור. יכולתי לומר לו שישב ישר ויקשיב.
אבל מה היה קורה אז? אני מניחה שהוא היה מתבאס.
הוא היה מרגיש מושתק.
אז בחרתי לזרום איתו והמצאתי משחק פרצופים.
״יש לי רעיון!״ אמרתי לו. ״בוא נשחק משחק פריז פרצופים״. הוא הסתכל עליי בסקרנות, מחכה שאמשיך להסביר.
״אני סופרת עד שלוש, וכשאני אומרת ׳שלוש׳, שנינו צריכים לקפוא עם פרצוף מוזר. לדוגמא ככה...״ הראתי לו למה כוונתי.
הילד צחק וזרם איתי והמפגש התחיל בשמחה, בהנאה, בחופשיות ובשוויוניות- שנינו יוצרים יחד שפה משותפת. אין טעויות בפרצופים מצחיקים. אין תחרות ואין מנצחים.
מאז אותה פעם ראשונה, נכנס המשחק לרפרטואר המשחקים שלי וכאשר נראה לי מתאים אני מציעה אותו.
האמת שלא כל הילדים מתחברים לזה, יש כאלה שזה מביך אותם. וזה ממש בסדר.
כל ילד הוא עולם ומלואו.