בעקבות משוררים
משחר ההיסטוריה שוחחו משוררים (ואמנים בכלל) ביצירותיהם עם כותבים ויוצרים אחרים.
חגית אלמקייס המופלאה, חשפה אותי בתרגילי הכתיבה שיצרה אל האפשרות "לשוחח" עם משורר או לכתוב טקסט בהשראת יצירה שלו.
כאשר אנו מאפשרים לעצמנו חופש יצירתי, יכולים לעלות מתוכנו תבונות עמוקות.
צילום: שולי מיטלברג-השלי
למות באטיות
מילים וצילום: שולי מיטלברג-השלי
(בהשראת פבלו נרודה)
למות באיטיות
זה לחיות שגרה מתישה
רצופה מרדפים,
להשקיע כל כולי בעבודה
שמאפשרת לי לצרוך יותר,
רק כדי שאצטרך לעבוד יותר
ולצרוך יותר
וכך להתגלגל עוד ועוד
כמו העכבר בגלגל הענק.
למות באטיות
זה לעשות מה שכולם עושים,
ללכת כי כולם הולכים,
מבלי לעצור ולשאול
מה באמת נשמתי מבקשת.
למות באטיות
זה לדעת שיש בי חלום
ולא לנסות להגשימו.
לחיות באטיות
זה להקשיב לעצמי כל יום מחדש,
לשאול שאלות,
לבקש משאלות
ולעבוד למען הגשמתן.
לחיות באטיות
זה לנשום
כל יום ביומו
ולמלא אותו עד תומו.
ובין למות לבין לחיות
יש להיות
ולנסות
להתקדם ולטפס
על גשר הבחירה
בחיל ורעדה
לומר לעצמי תודה
על מי שאני
על מה שאני עושה
בדיוק ברגע זה.
ערב אחד בשלהי אוגוסט עיינתי באחד מספריו של ביאליק. רוחי הלכה וכבדה משיר לשיר והתקשתי להמשיך ולקרוא.
כשהגעתי לשירו ״אחרי מותי״, לא יכולתי לקבל את נקודת מבטו, מלאת הסבל והכאב ובחרתי לכתוב גרסה משלי, שהיא כמעט ההיפך משלו.
אחרי מותי
מילים: שולי מיטלברג-השלי
(בעקבות שירו של ביאליק ״אחרי מותי״)
אחרי מותי ספדו ככה לי:
״הייתה אישה- וראו: איננה עוד בחומר;
הלכה בעת הנכונה לה,
ושירת חייה ממשיכה ברוחה;
ושמחה! על כל היש
שהביאה לעולם
והנה עוד מזמור מהדהד בקרבכם לעד.
ושמחו מאד! על קולה שבכתב
וקולה שבעל פה
ועל רגעי החסד
יחדיו,
וחגגו את דברי הלבבות
את חשיפת האמת
את החתירה אל הטוהר.
ומאום לא אבד
כי לנצח היותנו
ולנצח מילותינו
ולנצח אהבתנו.
ושמחו בכם
וחגגו חייכם
עד מאד.
צילום: שולי מיטלברג-השלי