top of page
  • תמונת הסופר/תShuli

רונית נחושתן מקלידה אהבה ברשת

"מקלידים אהבה ברשת", כך היא כתבה, שוב ושוב. ואני נמשכתי אל המשפט הזה, ואל כוונת הלב שלה, כמו פרפר לאור. רציתי להבין מי זו האישה הזו, שכותבת כך ברשת, ששמה לה ליעד להרבות טוב בעולם.

אחר כך התחילה הקורונה והיא שאלה מי רוצה להגיע לסדרת מפגשים (לנשים) בפרדס חנה, אצלה בבית, או ב'מירפאסנה', כמו שהיא קוראת למרפסת שלה, כשהמפגשים מוקדשים לעילוי נשמתה של דני (מי זו דני? נגיע לכך בהמשך). בכל מקרה, ברור שמיד קפצתי ואמרתי 'אני!'. הקבוצה הזו עזרה לי לשמור על שפיות, בתקופה שהכל נראה קורס אל תוך עצמו – המציאות, החוקים החברתיים, הסדר המוכר והידוע שגדלתי עליו.

לאורך הדרך נחשפתי לחלק מסיפורי חייה, קראתי להם "סיפורי אלף לילה ולילה של רונית", בגלל הרוח האגדתית כמעט ששורה בהם. פשוט סיפורים שלא יאומנו. היה לי ברור שיום אחד היא תכתוב ספר, כי סיפור חיים שכזה חייב להיכתב. ולהיקרא.

לפני כמה שבועות היא ערכה קמפיין הדסטארט לספר שלה 'אהבת'יה' וסיימה אותו בהצלחה. הספר אמור להגיע אל הקוראים עד ראש השנה, ולדעתי זהו ספר חובה! 'מותחן רוחני', היא קוראת לו ואני מחייכת בליבי ובטוחה שאכן כך יהיה. רונית לא שוקטת על שמריה ושמה לה ליעד להגיע ל- 400 קוראים וקוראות.

נפגשנו לשיחה על מקורות ההשראה שלה, רציתי להבין מאין נפתחה לה הדרך לתפיסת העולם שלה. כמובן שקצרה היריעה מלגולל את כל סיפור חייה, אבל אני שקטה, כי את כל זה תוכלו לקרוא בספר.


צילום: טליה שפירא

המאסטרית

מי שעוקבת אחרי רונית רואה שבחודשים האחרונים היא מעלה לרשת סרטונים עם אמא שלה, 'המאסטרית' היא קוראת לה. אז פתחנו בזה.

"אמא שלי? טוב משם הכול מתחיל..." היא אומרת בחיוך גדול. "ומה שמעניין זה שגיליתי את זה רק כשהתחלתי ללמוד את חכמת הקבלה. אמא שלי תמיד הייתה אמא טובה, מאמינה מאד, אהבתי והערכתי אותה, אבל היא לא הייתה אמא שאני שמתי לי כמורה בחיי. האימהות של חברותיי היו בעיניי מורות (אבל לא היו המורות שלי). כשהתחלתי ללמוד את חכמת הקבלה, זה היה בשבילי שוק, פתאום אמא שלי הדהדה את כל מה שהמורה שלי מלמד אותי, בטבעיות, אפילו במילים שאמר.

פתאום נודע לי שאבא שלה (סבא שלי), שחי בפרס ובזמנו אסור היה ללמוד את חכמת הקבלה, היה לומד את חכמת הקבלה בסתר יחד עם חבורה של 8-10 אנשים, כל פעם הם היו מתארחים בבית אחר, כדי שלא יתפסו אותם. אמא שלי, בילדותה, הייתה יושבת ליד הדלת ומקשיבה. אני בטוחה שהיא ספגה רבות ממה ששמעה מעבר לדלת, כי אומרים שחכמת הקבלה זה לא שכל, זה רצון ולב. והנה, עכשיו, פתאום אמא שלי הפכה להיות המאסטרית שלי. התחלתי להיזכר בילדות שלי ולשמוע את הציטוטים שאמרה לנו בעבר והבנתי שהיא מדברת כמו המורה שלי, מיכאל לייטמן. אמא תמיד ידעה לתת עצות טובות בכל תחום בחיים".


צילום: טליה שפירא

הרב מיכאל לייטמן היה במשך שנים רבות תלמיד של הרב"ש (הרב ברוך שלום הלוי אשלג) שהוא בנו של בעל הסולם (הרב יהודה לייב הלוי אשלג). לפני שהרב"ש נפטר הוא העביר ללייטמן את הכתבים שלו. הרב מיכאל לייטמן המשיך את דרכו ובחר לתרגם את חכמת הקבלה לעם, שעד אז היא הייתה כתובה בשפה שאנשים פשוטים לא הבינו אותה. הוא מייסד תנועת "בני ברוך-קבלה לעם" והעומד בראשה. "מורה זה לא רק מישהו שמלמד אותך אלא מישהו שנותן לך דוגמא אישית", אומרת רונית. " אצל מיכאל, המורה שלי, אין שום סממן חיצוני של מעמד, הוא חי בפשטות מדהימה. לא אומר שבסגפנות, אבל הוא חי בפשטות".

"תראי", אומרת רונית, "על פי חכמת הקבלה, מה שחשוב זה הכוונה של האדם. כוונה = פעולה. לפני שאתה יוצא לפעולה תבדוק למה התכוונת? אתה לוקח סכין ביד- האם אתה הולך להרוג אדם כי האגו שלך מפריע לך, או לנתח ולהציל אותו כי זה התפקיד שלך? כשאני מתראיינת כאן, האם אני עושה את זה כדי להאדיר את שמי, או שאני עושה את זה כדי להפיץ את חכמת הקבלה לעם? אני עושה את זה בשביל השליחות שלי.

כל 'מקלידים אהבה ברשת' עם החשיפה התקשורתית, שהמשפחה שלי לא סובלת את זה, לשים את עצמי בפרונט, זה נעשה על הפולחן של הפצת חכמת הקבלה. זו הבחירה לעשות דברים שאת לא אוהבת, למען מטרה שיותר חשובה ממך. חכמת הקבלה חזקה ממני."

רונית קמה בכל יום ב 3:00 לפנות בוקר ולומדת קבלה במפגשי לימוד מרחוק. היא מאד מאמינה שהקבלה יכולה לעזור לכולם. "המון מהפחדים שאנחנו חיים בתוכם כרגע ייעלמו למי שלומדים קבלה, הם יקבלו חיזוק. הם יבינו שאתה לא צריך להיות אדם דתי כדי להתחבר לאלוהים. מה כן צריך? לתקן את מערכות היחסים שלך עם אנשים".


צילום: טליה שפירא

הספר

בספרה אהבת'יה, מספר רונית את השתלשלות חייה, בפאן הרוחני. אני מבקשת לקבל טעימה מעלילותיה המסופרות בספר, כדי להבין קצת יותר לעומק מה עברה רונית בחייה, וכמובן כדי שאתם תבינו, יחד איתי.

"אני אתן לך סיפור אחד, לדוגמא", היא אומרת. "אמא שלי תמיד נחשבה לאישה דתיה מסורתית, אבי היה הולך לבית כנסת, בכל שישי היינו עורכים קידוש וסעודת שבת, שומרים כשרות להלכתה וכו'.

בתקופה מסוימת בחיי, בעקבות כל מה שעברתי, חזרתי בתשובה, כי זו הייתה הדרך שהכרתי להתקרב לאלוקות. גרתי אז בגבעת עדה, נשואה כבר עם ילדים. דרורי לא אהב את זה אבל גם לא הפריע לי בדרכי. אמא שלי תמכה בי. יחד איתי הייתה חברה שגם היא חזרה בתשובה. היא הייתה נשואה ויום אחד, בעקבות כל השינויים שעברה, התגרשה מבעלה.

זה הדליק אצל אמא שלי נורת אזהרה, שהחזרה שלי בתשובה עלולה להביא לגירושים ויום אחד היא פשוט הופיעה בביתי, עם אחותי, מבלי לתאם מראש. יש הרבה דברים שאני שוכחת אבל את זה אני זוכרת כאילו זה קרה אתמול. היא פתחה את הדלת ואמרה 'באתי לדבר איתך. רוניתי תקשיבי, אני אמא שלך. אני סלחתי, סולחת ואסלח לך על כל מה שאת עושה אבל אלוהים לא יסלח לך אם תפרקי את המשפחה שלך בגלל שחזרת בתשובה'. היא הפתיעה אותי.

שאלתי אותה 'מה את רוצה שאני אעשה עם מה שאמרת עכשיו?'

'קחי את הסידור ביד ותעלי איתם לג'יפ בשבת, ובין לבין תקראי. אל תדאגי היא אמרה, אני לוקחת על עצמי את כל העוון, לא יקרה לי כלום ולא לך'. אמא שלי הבינה שהחברה התגרשה משום שחששה לחזור לדרכיה הקודמות. היא נתנה לי את הסולם לרדת מהעץ כי למעשה אני הרגשתי מזויפת – הייתי קוראת בספר, אבל המחשבות לא היו שם. הבנתי שאני עושה את הדברים טכנית ולא לזה התכוון המשורר. נסעתי פעם פעמיים בשבת עם הסידור ביד וראיתי שהיחסים במשפחה משתפרים ושכל ההפחדות האלה אין בהם צורך. ואז הוצאתי את כל הסממנים שהפריעו למשפחה שלי והאמונה שלי רק התחזקה. נשארתי אישה מסורתית, יש קידוש בשבת, שמים פלטה, אבל אני לא מפריעה לאחרים להיות".


צילום: טליה שפירא

שאלתי את רונית מתי הפעם הראשונה שהרגישה קשר ישיר לבורא. היא צחקה ואמרה "הקשר התחיל כילדה, כשהייתי חוטפת מאבא הייתי פונה לבורא ומתלוננת, אבל כשהפכתי לאמא העמקתי עוד וכבר הייתי תלויה בו". למה הכוונה? שאלתי והיא סיפרה את אשר קרה עם בנה הבכור.

"בגיל חודש וחצי סבל רוי, הבכור שלי מכאבי אוזניים. זה התחיל ביום אחד שהוא התחיל לצרוח ופשוט לא הפסיק. באותם ימים הייתי מבוססת כלכלית, עם בעל חתיך, גרה בתל אביב... לכאורה היה לי כל מה שמישהי חולמת עליו, ופתאום התינוק צורח צרחות כאלה, כאילו הורגים אותו. כשכואב לבן שלך, כל הדברים החומריים האלה לא מדברים אלייך. התחלתי לעבור בין הרופאים וכולם אומרים שאין לילד כלום . אומרים שהוא מפונק ושאתן לו לצרוח. הייתי בייאוש, מרוסקת, חזרתי מבית החולים כשעשו לו בדיקה באוזניים ומרוב שדחפו לו דברים לאוזן, היא התחילה לדמם. נכנסתי למיטה, הגפתי את התריסים, כיסיתי את הראש שלי ו'ממעמקים קראתיך יה'. הדבר הכי עמוק שאמא יכולה להגיע אליו זה שהיא חסרת אונים מול הצער של הילד שלה. אמרתי שאני לא מסוגלת יותר. ביקשתי את מותי.

פתאום שמעתי לחישה שהלכה והתגברה. האוזן האוזן האוזן האוזן. לא יכולתי להפסיק את זה. עד שלא אמרתי "הבנתי" זה לא נעצר. ההבנה הייתה שאני חייבת לקבע את הרופאים על בדיקת האוזניים, שלא יחפשו שום דבר אחר. התקשרתי לחברה שהגיעה תמיד לרופאים הכי מומחים, סיפרתי לה והיא הפנתה אותי לרופא סיני שהייתה לו קליניקה בבזל בתל אביב. מאד קשה להגיע אליו, היא אמרה, תגידי לו שאת חברה שלי אולי זה יעזור. דרך המזכירה לא הצלחתי לקבל תור ולבסוף החברה נתנה לי את הטלפון הפרטי שלו. סיפרתי לו מה קורה והוא אמר לי להגיע כשהוא מסיים לעבוד, ב- 11 בלילה. זה היה מאד יקר אבל הייתי מוכנה לתת הכל רק כדי שמישהו יגלה מה יש לבן שלי. הוא התחיל לבדוק ואמר זה לא מהאוזניים. אבל הפעם הייתי עקשנית. ידעתי שזה מהאוזניים. אמרתי לו שיבדוק רק את האוזניים .

דרורי התווכח איתי, אבל אמרתי לו שלא יעזור כלום, אלה האוזניים והתעקשתי שהרופא יעשה כל מה שהוא יודע לגבי האוזניים. לבסוף הוא הסכים לתת לנו גלובלים, שעד אז נתן רק למבוגרים. הוא ציין מפורשות שזה לא נוסה על ילדים ושעלינו לחתום שהטיפול באחריותנו ולהישאר במרפאה במהלך הטיפול. שוב דרורי הוציא אותי החוצה וניסה לשכנע אותי שזה לא אחראי, אבל אני התעקשתי. נתנו לו את הגלובלים וחיכינו. אחרי 20 דקות הילד נתן צרחה ויצא לו מהאוזן דם עם מוגלה צהובה. הרופא היה בשוק. מסתבר שמאחורי עור התוף, למרות שלא ראו כלום בצילום, ישבה דלקת על עצב והכאיבה לו. מאז נפתרה הבעיה אבל עדות לחיטוט הפולשני נותר עד היום.

מתי מגיעים לדבר עם הבורא? כשכבר אין ברירה. אז לא עדיף לעשות את זה מראש? ללמוד מהמקובלים..."


צילום: טליה שפירא

מקלידים אהבה ברשת

איך נולד המיזם #מקלידיםאהבהברשת זה סיפור ארוך. על תחילתו, איך פגשה רונית את דני הרץ תקראו בספר, אבל מה שקרה בפועל הוא שיום אחד רונית סגרה את העסק שלה לתיווך נדל"ן ועיצוב פנים, והתמסרה כל כולה לטיפול בדני, חולת טרשת נפוצה, שהייתה צמודה לכיסא גלגלים. במשך שמונה שנים ליוותה רונית את דני, עד יום מותה ב 27.1.2019.

"חברתי דניאלה הרץ, היתה פלטפורמה עבורי להודות לבורא על כל מה שעשה למעני, האמצעי שלי להתחבר אליו", אומרת רונית. "לכן גם הייתי במסירות אין קץ מרגע שהכרתי אותה. סגרתי את העסק והקדשתי את כולי אליה. ידעתי שהגיע הזמן להודות לו דרכה, כי היא הייתה הדבר שהכי היה צריך עזרה .

בשלב מסוים חזרתי לעיצוב פנים כי היה צריך להעסיק אותה – היה לה טעם נהדר, היא דייקה אותי ויחד יצרנו עיצובים לבתים. את הפייסבוק הכרתי כי רציתי לשווק את הווילה של דני, שאנשים יבואו להתארח, ורציתי שתהיה לה רשת חברתית. פתחתי דף פייסבוק בשבילה, ולעיצוב פנים שאנחנו עושות ביחד כדי לקדם את העסק. היא אהבה לקנות דברים והיה לה כשרון לרכישות ברשת, ודרך העסק היא הייתה יכולה להשתמש בכישרון הזה שלה עבור אחרים.

כשדני נפטרה התחלתי לשפוך את כל הכאב בפייסבוק ואז התחילו להיות גלים של אהדה, אנשים שהזדהו עם הכאב שלי. התחלתי להביא את הריפוי של חכמת הקבלה וזה הלך וצבר תאוצה."

ולמה דווקא 'מקלידים אהבה ברשת'? שאלתי. "כי המורה שלי אומר שאהבה זה שם הבורא, אבל זה לא מרתיע אנשים, זה מחבר. את החילונים זה לא מרתיע ואת הדתיים זה מסקרן – איך זה יכול להיות שלחילונית כמוה יש לה אמונה כזו גדולה?".


צילום: טליה שפירא

ימים אלה

לרונית מאד חשוב להעביר מסר בנוגע לימים אלה שעוברים עלינו בישראל.

"למרות שיש כאוס גדול בחוץ ולמרות שהכול נראה רע, וכל הזמן הרע עוד ממשיך להיות רע יותר, כל פעם הגבול נחצה למשהו חדש שאת לא מאמינה שהגעת אליו, חכמת הקבלה אומרת שכל מה שקורה בעולם כולו קורה בגלל ישראל. זה מסביר למה אנשים שבכלל לא מכירים אותנו, שלא עשינו להם שום דבר בוחרים לשנוא אותנו.

בעל הסולם מספר שזה בד.נ.א של הנשמה שלהם, שמתעוררת עלינו בגלל שאנחנו לא עושים את התפקיד שלנו ולכן מגיעה משם השנאה. מה התפקיד שלנו? להיות אור לגויים. ומה זה אור לגויים? זה לא שאנחנו יותר טובים מהם. להפך, אנחנו הכי גרועים בעולם... הגענו מקיבוץ גלויות, מכל מיני עמים והפכנו לקבוצה אחת ואנחנו לא מבינים מה זה 'עם ישראל' – ישראל זה ישר-אל, קבוצת אנשים שבחרו ללכת אחרי הבורא ולתת דוגמא לעולם כיצד לעשות זאת, ואנחנו לא עושים את זה.

מה שקורה היום קורה כדי להראות לנו מה התפקיד שלנו, איך אנחנו צריכים לעשות את זה, להראות ששנאה זו לא הדרך, אנחנו גם רואים לאן היא לוקחת אותנו, לאילו תהומות. נותנים לנו תזכורת משני בתי חורבן שנחרבו בעבר. בקבלה מסתכלים על החורבן הפנימי, לא החיצוני, אין כאן בית מקדש, אלא קדושת האדם בתוך ליבו. באנו לתקן את מערכות היחסים בינינו, אנחנו לא חייבים להסכים אחד עם השני ומותר שלכל אחד תהיה דעה משלו, אבל אנחנו חייבים להתגבר על השנאה. אם אנחנו לא נתאחד פשוט נכחד. רואים את הדרך כבר.

גם אם תבוא מלחמה מבחוץ ונתאחד כתוצאה ממלחמה מבחוץ, זו לא המטרה – אנחנו צריכים להתחבר מבפנים, במלחמה הפנימית שלנו.


צילום: טליה שפירא

שירה והשראה

בכל ראיון אני מבקשת מהמרואיינים לבחור שיר שמעורר בהם השראה ויצטרף לפלייליסט של הבלוג. רונית בחרה בשיר "האחיות שלי" שכתבה, הלחינה ומבצעת סיון ויצפלד, שיר שלדבריה יש בו המון רגש והרבה מחכמת הקבלה, מילים שעוזרות להבין מה אנחנו עושים בעולם הזה. " דרך אגב, הרב חושב שלפלטפורמה של השירה יש כוח גדול להכנס ללב של אנשים – לא רק הרצאות, לא דיבורים, לא שיעורים, שירה".

גם השיר המקסים הזה יצטרף לפלייליסט של הבלוג – הכנסו והאזינו לשירים שבחרו מרואיינים קודמים בבלוג.


על הצלמת:

טליה שפירא, צלמת מזה עשרים ושלוש שנה, בעלת בית הספר לצילום ואמנות ההתבוננות, מתרגלת דרך הצילום את האפשרות להיות בתשומת לב ובנוכחות ברגע הזה ועל הדרך זוכה לראות את היופי שמצוי בפשוט וברגיל.

אפשר ליצור איתה קשר בדף הפייסבוק שלה ובאתר שלה.


להרחבת מעגלי ההשראה:

אפשר לעקוב אחרי רונית בעמוד הפייסבוק שלה, כאן, ולהזמין את הספר, אהבתי'ה.


אם נגע בכם הריאיון מוזמנים ומוזמנות להעביר הלאה לאחרים ולעזור להפיץ את האור של רונית בעולם וגם להמשיך ולקרוא ראיונות נוספים עם אנשים מעוררי השראה, כאן בבלוג.


124 צפיות0 תגובות

תגובות


bottom of page