על רחלי שמעתי הרבה לפני שנפגשנו. למעשה, כמעט שנה עברה מאז שחברה המליצה לי להגיע לערבי הריקוד שהיא יוזמת, כתמיכה ותרומה לנשים מחלימות או בתקופת משבר. שמעתי וקראתי שמדובר בערבים קסומים ומיוחדים, אבל החיים לא אפשרו לי להגיע.
ואז הגעתי, ונשבתי בקסמה.
החיוך הרחב, הלב הענק, החיבוק רחב הידיים, שמאמץ אותך אליה כאילו אנחנו מכירות כבר שנים.... קשה להסביר את זה, אבל יש ברחלי משהו שפשוט קורן החוצה.
הערב ההוא היה ערב שחברה משותפת, רוית אורגד בר לב, יזמה, כחגיגת יום הולדת עבור עצמה. רוית ביקשה מהנשים שבאות שהפעם יתנו את הכסף עבור רחלי, כהוקרה על עשרות אירועי התרומה שכבר יצרה, וכך יצא שזכיתי לשמוע את רחלי משתפת בסיפור חיה במעגל באותו הערב.
ידעתי שאני חייבת לראיין אותה לבלוג שלי.
ביקשתי מרחלי לבחור את נקודת ההתחלה לסיפור והיא בחרה לשתף שנולדה למשפחה עם עוד 13 אחים ואחיות ועובדה זו הייתה משמעותית מאד בעיניה. הוריה חיו במרוקו ונישאו כאשר אמה הייתה בת 13 ואביה בן 17. שני ילדים נפטרו במגפה עוד במרוקו, המשפחה עלתה לארץ בשנת 1954 ורחלי נולדה ב 1968.
"הייתי ילדה הורית", היא מספרת ולא מפרטת הרבה. "הייתי שם בשביל אימי 24/7, עד שנפטרה בגיל 60". מפאת צנעת הפרט והמשפחה היא מספרת את קצה קוצו של הסיפור, ובעיקר את התובנות שלה, אליהם הגיעה בגיל מאוחר יותר. "בעקבות טראומות בילדות נוצרו בי דפוסים של קורבנות. נוצרה בי אישיות שבנתה, מתוך מקום של הישרדות, דפוסים של אשמה, מניפולציה וריצוי".
בראיונות שלי אני מחפשת את הרגע של השינוי. עם הזמן גיליתי שזה מה שהכי מעניין ומושך אותי, להבין איך אנשים עושים שינוי ומהפך בחייהם.
"מה שהביא לשינוי זו התחושה הפנימית שאני כבר לא רוצה לחיות ככה כי אני חיה בסבל גדול מאד" אומרת רחלי. " הרגשתי מאד חייבת ומאד אשמה ואז ניסיתי לרצות אחרים על ידי זה שלקחתי על עצמי כל מיני תפקידים. כלפי חוץ הייתי לגמרי 'מושלמת', רצה כל יום, נראית מיליון דולר, אבל מבפנים כל יום רוצה למות. העניין הוא שריצוי זה כמו סם. אם מפסיקים אותו, מיד עולים כל הקולות הפנימיים – 'מה, לא יאהבו אותי יותר?', 'אני לא הכי הכי? האישה הכי הכי, האמא הכי הכי?' ".
רחלי החלה תהליך של ריפוי עצמי. היא התחילה בטיפול מבחוץ, הבינה שהיא רוצה לטפל בעצמה לבד והתחילה לכתוב לעצמה מנטרות. "המנטרות באו מתוך הנשמה ואמרו חד משמעית שאין עוד מלבדי כדי להעניק לעצמי את כל מה שאני זקוקה לו, בלי שום קשר לאחרים", היא משתפת, "בחרתי לחקור כל הזמן את המהות והרצון של הנשמה להתקיים בלי הדפוסים האלה שכל כך מכבידים, בקשר הזוגי ובקשר עם הילדים. פחדתי שאעביר לילדים את הדפוסים של הילדה ההורית. שמתי לב ואמרתי לעצמי לא לעשות מניפולציות ולא לגרום להם להיות חייבים".
האמנות עזרה לה בדרך החקירה והריפוי.
רחלי קדרית כבר 19 שנה ולפני כן הייתה משפצת רהיטים, למרות שמעולם לא למדה את האומניות באופן מקצועי. "אני מלמדת יום יום, והבנתי שכאשר אני פוגשת אנשים אני רוצה לחיות את האמת שלי מולם, להסיר את המסכות. היה שלב שהרגשתי שהמסכה מתנפצת ואני בוכה, אבל אז הבנתי שאני הסכמתי שהמסכה תישבר. הודיתי לה על שהייתה איתי, כי היא הגנה עליי".
רחלי מספרת שבתחילת דרכה הייתה חורטת בחמר, "כי נדרש ממני לחרוט מתוך הנשמה החוצה, את הכאב. עכשיו אני רק מציירת – מניחה ברכות על הכלי את מה שיש ממני. אני לא גורעת, אני מוסיפה". מי שראה את כליה של רחלי יודע כמה צבעוניות ועדינות ושפע ושמחה יש בהם. ממש כמוה.
בתחילת הקורונה, בסגר הראשון, היא ייצרה את מה שהיא מכנה "הטוטם של חיי". רחלי מפסלת בחמר כבר שנים רבות, יוצרת כלים מסוגים שונים וגם מלמדת אחרים. אבל הטוטם היה משהו אחר... זהו פסל חמר גדול, גובהו כמטר עשרים , והוא בנוי שלבים שלבים, כאשר כל שלב מייצג עבורה את השלבים שעברה בתוכה פנימה.
כשעומדים מול הטוטם היא ממש מסבירה מה מייצג כל שלב:
"בתחתית יש סגנונות אמנות שונים שיצרתי במהלך השנים, הכאב העמוק ממוקם במרכז ובחלק העליון ממוקמת המלכות", היא מסבירה, " המלכות היא הבחירה לא לאפשר לדפוסים שלי להפעיל אותי יותר. היום אני מרשה לעצמי לא להיות 'הכי הכי'. חשוב לי לדבר את הכאב כפי שהוא, לתת מקום לכל מנעד הרגשות- כאב , זעם, שמחה – הכל. יש השלמה אמיתית עם מה שאני מביאה למערכות היחסים שלי. אני מאה אחוז אמת ומאה אחוז לב, ויש בי אפס מקום לספקולציות ומחשבות. אני בוחרת מה שנכון לי, גם אם זה נראה אנוכי או לא מוצא חן בעיני אחרים והבחירה הזו היא בעדי ולא נגד אחרים ".
רחלי מתארת איך היא הורידה גרזן על הרף הגבוה הזה שהנחה את חייה. זה היה הריצוי. "זו לא הכמיהה הפנימית של הנשמה", היא אומרת. " אלוהים רוצה שנדע שכל המתנות קיימות בנשמה שלנו פנימה. בכל אדם יש את זה".
בוחרת להעניק
"המיזם "נשים תורמות ונתרמות" - התחיל מזה שפנתה אליי שלי בנקל שבאה להדליק חנוכייה אצלי בבית", מספרת רחלי. "ביקשתי ממנה להתפלל בהדלקת הנרות והיא בחרה להתפלל על מיטל רז ז"ל, חברתה שהייתה חולה בסרטן ונפטרה מאז. משפחתה גייסה כסף לטיפולים ואני הצעתי שאצור עבורה ערבי ריקוד להתרמה ותמיכה למען נשים, כדי לעזור להשיג לה את הכסף לתרופה ולתמיכה. ראיתי מיד שאני רוצה ליצור עבורה גם כלי מיוחד בשבילה שיכיל את השטרות שמעניקות הנשים - אלה שטרות של אהבה. הנשים מביאות איתן ברכות שכתבו בעצמן, ברכות של אור, ואנחנו רוקדות יחד".
היוזמה החלה מארבעה ערבי ריקוד עבור מיטל והתפתחה לסדרת ערבים, כל שבוע עבור אישה אחרת שהלב של רחלי בוחר להעניק לה את התמיכה הזאת, ההתמסרות ואת הכנסות הערב. "זה התפתח למשהו שאי אפשר להפסיק אותו", אומרת רחלי, "יש לי מעכשיו ( חודש מאי) ועד יולי ערבים סגורים למען נשים. אני מרגישה שיש פה ריפוי מטורף לנשמה שלי. אני מרגישה שאני נמצאת בעמדה של מלכות ואני בוחרת להיות לעזר".
רחלי מתבוננת על הנתינה שלה היום לעומת הנתינה שלה בעבר ורואה את השינוי שהיא עברה. "את המיזם אני עושה באהבת חינם ועם דיוק, וזה כל כך שונה מהנתינה שלי מהעבר בה הייתה התניה - 'אני מרצה אתכם ואתם שמים עלי מדליה', ובלי זה לא היו לי חיים. זה ההבדל בין ליצור ברמת הנשמה מתוך מקום של הישרדות ובין ליצור מתוך שגשוג. זו בחירה כל יום מחדש ליצור מתוך מקום של ניקיון , זו קדושה. אני מרגישה שאני בתוך מקדש של אהבה אינסופית, זה תעופת נפש. אני גם יודעת שכל יום יש לי רשות נתונה להחליט להפסיק".
לרחלי מאד חשוב שהערבים יתמקדו באהבת חינם. בחוזקות של הנשים שמגיעות אליו. שאף אחת לא תצא עם הראש למטה, במחשבה 'יש לי עוד הרבה מה לעשות'. אין ביקורת כלל (גם לא 'ביקורת בונה', לתפיסתה אין ביקורת שהיא בונה) והדגש הוא על קבלה, שהיא אור גדול בחייו של כל אדם. "כשאני 'מספיק' אני הכי גלורי שיש", היא מוסיפה, "מ'מספיק' תמיד יש לאן להתקדם. את גם לא חייבת להתרומם, את יכולה להיות מספיק. פעם הייתי 'רחלי השורדת', היום אני 'רחלי המשגשגת' – זה דפוס אחר של התנהלות בעולם ורק כשיש את המקום הזה אתה יכול לתת אהבה מטורפת כזאת - כשאתה מעריך את עצמך, כשאת יודעת מי את, מבינה שיש לך תורה של אהבה בתוכך ואת יכולה לתת את זה לעולם, ועושה את זה ממקום של שקט".
ומה הלאה?
"אני לא אוחזת במיזם שיחיה לנצח. אני לא אוחזת ברגע הזה. אני חיה כל שניה כאילו כל יום הוא גן עדן. וזה אומר גם להיות בכאב. זאת ענווה להבין שהאל הטוב טמן בי את החוזקות האלה. הוא מבסוט עליי שאני משתמשת במתנות שהוא נתן לי, לא זורקים אותן לפח. אני רוצה לחיות את החיים שהכי מדויקים לי".
ליצירת קשר עם רחלי ניתן לפנות אליה בעמוד פייסבוק שלה או להתקשר: 053-8569846.
שירה והשראה
בכל ראיון אני מבקשת מהמרואיין או המרואיינת לבחור שיר שעבורם הוא מעורר השראה. כשאמרתי את זה לרחלי בתחילת הריאיון היא לא ידעה כיצד תוכל לבחור מתוך מאות השירים האוהבים עליה שיר אחד. אבל ברגע שהרגשנו שהריאיון הגיע לסיומו, ושניה לפני שביקשתי ממנה שוב, ברגע הזה בדיוק לומר מה השיר שעולה בתוכה, היא אמרה כבר בעצמה – "אני יודעת מה השיר שאני בוחרת. כי אני בוחרת בי". השיר שרחלי בחרה נקרא "כחותם". הוא נכתב על ידי רחלי ראובן, הולחן ומבוצע על ידי עדי אלבחר.
השיר הזה מופיע כרגע רק בספוטיפיי, מוזמנים להאזין. ברגע שהוא יהיה גם ביוטיוב, אוסיף אותו לפלייליסט של הבלוג, ובו כל השירים שבחרו המרואיינים עד היום, כשירים שמעוררים השראה בהם. מוזמנים להאזין כאן.
על המשוררת
רחלי ראובן היא משוררת, יזמית ומנחה, מלווה אנשים בתהליכי שינוי וטרנספורמציה כ-20 שנה. רחלי הוציאה לאור שמונה ספרי שירה וספר עיון אחד, ומזה כמה שנים היא מופיעה מול קהל במופעי הקראה המלווים במוזיקה. מאז החלה להופיע הולחנו כמה משיריה על ידי יוצרות שונות, אחד מהם הוא השיר "חותם" שנבחר כאן על ידי רחלי המרואיינת.
לי באופן אישי היא מהווה השראה, מאז המופע הראשון שראיתי, רגע לפני שיצאנו למסע המשפחתי בעולם ב- 2016. בזכותה שיתפתי גם את שיריי ונפתחה לי הדלת לעולם חדש של יצירה ושירה.
עוד על עשייתה הנהדרת אפשר למצוא באתר שלה.
על הצלמת
הילה רובינשטיין, בת 41, מצלמת צילומי רחוב כבר 6 שנים. התחילה לצלם כ"פרויקט סלפי" בו צילמה את עצמה בנייד כל יום במשך שנה שלמה ומשם המשיכה לקורס יסוד בצילום בבית הספר לצילום "אלון קירה". הילה מצלמת הרבה צילומי רחוב בקהילות החרדים בישראל.
"צילום עבורי הוא לכידת רגע בזמן – הקפאה של הרגע הזה", היא אומרת, " הוא מאפשר לי להיות נוכחת בהווה – בכאן ועכשיו ולהיות מודעת למה שקורה סביבי".