את אלינה פגשתי לראשונה בפייסבוק. קראתי אותה במהלך תקופה, ונפגשנו במפגש עצמאיות "מיקצואישי" של חיה שדלצקי גזית (אישה מעניינת בפני עצמה ששווה להכיר).
ואז, קרה משהו שכמעט אף פעם לא קורה לי - זיהיתי אותה מיד. אתם מבינים, מאד מאתגר אותי המעבר הזה מתמונות בפייסבוק למציאות. לא קל לו, למוח שלי, לפענח את הפרצופים ולחבר בין השמות. אבל אלינה, יש לה אנרגיה כזו, מתפרצת. היא עוברת מסך, באמצעות המילים שלה ואני ישר ידעתי שזו היא.
כששמעתי שהיא מוציאה לאור את הספר "מותר לי" מיד נדלקו לי הנורות, כי לי יש שיר שנקרא "מותר לך" ותהיתי אילו קווי דמיון אמצא בין הספר לשיר?
עברו כשנתיים מאז (לא בטוחה כמה, שנת הקורונה מרגישה בערך כמו 3 שנים), קראתי את הספר שלה, "מותר לי - עצמאים יוצאים לארץ חדשה", תרגלתי מתוכו והצטרפתי לקבוצת "מותר לי לעצמאים" שהיא פתחה בפייסבוק. אני ממש מתרגשת שהיא המרואיינת הראשונה לאחר שנה הזויה ודי משוגעת, שבה הנחתי בצד את הבלוג והתמקדתי בתרגול הקריאה לילדים (בעיקר בזום) ובהנחיית סטודנטים להוראה (גם בעיקר בזום..) בעיניי, הגישה והספר שלה מביאים בשורה משמעותית לעולם של העצמאים והלוואי והוא יגיע לכמה שיותר אנשים.
אני מכירה קצת את הסיפור האישי של אלינה וידעתי שהיא עשתה שינוי בחייה. לכן ביקשתי שנתחיל את הריאיון, צעד אחד לפני, כדי שאבין איך התרחש השינוי ומה הדבר החדש שהגיע אל חייה בעקבותיו.
אלינה מספרת שיצאה לעצמאות כקופירייטרית לפני 14 שנה, "כשעוד לא היה אפילו פייסבוק", היא אומרת, "והנטוורקינג פנים מול פנים היה פופולרי מאד. היו שואלים אותי: 'איך זה בעצמאות? זה קשה נכון?...' ועם התפיסה הזו יצאתי לדרך".
אלינה השקיעה בנטוורקינג כמנוע שיווקי והדבר היה כרוך בהרבה מאמץ ונסיעות. "שמונה שנים רצתי בטירוף" היא אומרת. "המשימה הייתה לגמור את החודש. הכל היה מאד דרמתי – כשאין עבודה, הפוקוס היה על איך להשיג עוד עבודה וכשנכנסה עבודה, היתה דרמה איך לבצע אותה. צורת החיים שלי תמיד הייתה עם איזה שהוא לחץ - אני באה ממשפחה סובייטית, אצלנו אוכלים לחץ לארוחת בוקר", היא אומרת וצוחקת, ואני צוחקת איתה, בהזדהות רבה. "ובכלל, בישראל הלחץ מאוד פופולרי ומסמל חשיבות והערכה למי שעומד מאחוריו."
"ואז, בשנת 2015, הגיע אליי משבר ענק. משבר שבא עם התקפי חרדה חזקים, אי אפשר היה לרכך את זה עם אקמול ולהמשיך כרגיל....התחלתי לקבל עזרה אבל גם הבנתי שאני כנראה לא אוכל להמשיך ולנהוג כמו שנהגתי עד כה, כי הגופנפש שלי כבר לא הגיב טוב ללחץ.
"התקף חרדה יוצר תחושה מאד חזקה של מצוקה, זו חוויית קצה. בחוץ לא קורה שום דבר אבל בפנים הנפש פוגשת קצוות. ואני פחדתי שהעולם יראה אותי עם החרדה. במיוחד בפגישת עבודה. הכי הפחיד אותי שהחרדה תדלק לי באמצע פגישה."
אלינה עשתה הפסקה ממרוץ חייה, נתנה לעצמה להתאושש, ובחרה לעשות עבודה פנימית. "היה לי חשוב לשמוע מה החרדה מלמדת אותי", היא מספרת. "אין ספק שהמשבר הזה שלח אותי למרחב של עבודת עומק פנימית".
בדרך היא גילתה כל מיני דברים. בשיחה אנחנו מתמקדות בעולם העשייה העצמאית והיא מספרת על התובנות שגילתה: "שמתי לב שיש כאב רב, כאב לא מדובר, בחוויה היומיומית העצמאית. יש איזו פופולריות לקושי, במיוחד בישראל – מי שסובל יותר, הוא המנצח. מי שבמאמץ יוצא תותח!
גיליתי גם שיש המון התייחסות לפעולות חיצוניות – צריך לעשות אתר, צריך לעשות לוגו, צריך לכתוב פוסטים... ואין כמעט התייחסות לחוויה הפנימית האישית שלנו, לרגשות שלנו. איפה אני כעת, מה מפחיד אותי, לקראת מה אני בשלה. מה באמת הלב שלי רוצה.
"גיליתי שכשאני מתחילה להתייחס אליי פנימה, מתחיל להיווצר משהו אחר. אני מתחילה לזכות ביותר מוטיבציה, אני מתחילה לקבל בהירות לגבי הרצון שלי, אני מתחילה לאשר לעצמי את קצב ההתקדמות שלי. ויותר מכל, אני מסכימה ללוות את עצמי בדרך העצמאית שלי. גיליתי איך עושים מערכות יחסים הרמוניות יותר עם לקוחות. אני לא חייבת לספוג כל דבר שקורה בגלל ש'הלקוח תמיד צודק'. גיליתי שאני יכולה לשתף את הרגשות שלי וזה דווקא מקרב בינינו".
אלינה מספרת שאת "חוויית הקורונה" היא חוותה אז, באותו משבר. חייה נעצרו והיא עשתה חשיבה מחדש על אורח חייה. "גיליתי שלי, באופן אישי, לא טוב לנסוע לפגישות. יש לי מערכת הפעלה רגישה, ואם אני נוסעת לתל אביב לפגישה, למחרת אני מותשת. זאת אני. אז באומץ רב הכרזתי לעולם שכל הפגישות מתקיימות אצלי או בסקייפ (אז לא היה זום). רעד לי הפופיק כי חשבתי שלא תהיה לי פרנסה כשאפסיק לנסוע, אבל הלכתי עם בחירת הלב ומאז לא שבתי לנסוע. אז התחלתי להפחית כאב והמשכתי להגביר נינוחות, רכות, ולטפח את הדרך שבה נעשים הדברים".
את מה שגילתה על עצמה, החלה לראות אלינה גם בקרב עצמאים אחרים, ובהדרגה החלה להתפתח גישת "מותר לי". לא קראו לזה כך באותם ימים כמובן. "התהליכים שעשיתי עם אנשים שבאו לקנות שירותי קופירייטניג אף פעם לא היו 'פחחות של מילים'. הם תמיד היו תהליכים בהם אני רואה לעומק את הצד השני ומשקפת את מה שאני רואה בעדינות. התחלתי להוסיף את השאלות ששאלתי את עצמי, גם ללקוחות. למשל, 'מה דעתך לשחרר לחץ?', 'מה דעתך להכריז על חוקי משחק חדשים בעסק שלך'? ".
היא התחילה לכתוב את מה שהיא גילתה ויצרה תכנית אינטרנטית - עשרה שיעורים מצולמים בוידאו. היא החלה להנחות תהליכים קבוצתיים ובשלב מסוים הרגישה דחיפה להתחיל לכתוב ספר.
למי שלא מכיר את הספר "מותר לי – עצמאים יוצאים לדרך חדשה", כאן המקום לספר שהוא כתוב בשפה מאד טבעית, בדומה לאופן בו אלינה מדברת. וכשאלינה מדברת, זה תמיד מתובל בהמון חן והומור, ואני מאד נהניתי לקרוא אותו. בספר ישנם תרגילים ליישום בבית וניתן גם לכתוב בתוכו את מה שעולה.
בחרתי להביא כאן דוגמא קצרה אחת, מתוך תרגיל שנקרא "חלון התבוננות", בפרק 5: הלב בוחר שבוע.
"אני מזמינה אתכם לבחור קוביית זמן פנויה, להתבונן דרכה על השבוע החדש שבפתח, לדוגמא מוצאי שבת, או ראשון בבוקר, ולהשיב על השאלות הבאות:
איזה שבוע אני רוצה שיהיה לי? איזה שבוע אני מבקש.ת לעצמי? אם היה לי שבוע מאד פעיל, ייתכן שהלב מבקש כעת שבוע שקט. שימו לב שאפשר לעשות יופי של כסף בשבוע שקט. אני אוהבת לכנות שבוע כזה בשם "שבוע אסטרטגיה". אם היה לי שבוע שקט, ייתכן שכעת ללב יש צמא והשתוקקות לשבוע פעיל יותר, אקשן, פגישות, שיתופי פעולה, היכרויות חדשות בגזרת העשייה".
התרגיל הזה ממשיך עם עוד שאלות ממוקדות יותר, שעוזרות לחבר בין הלב, החשק, הרצון, אל העשייה היומיומית בפועל ועליהן ניתן, כאמור, לענות בתוך הספר עצמו.
שאלתי את אלינה איך אנשים מגיבים לספר והיא סיפרה שיש אנשים שעשו עם הספר תהליך משמעותי, ויש הזקוקים לתהליך בקבוצה. רבים גם משתפים שהם לקחו את גישת "מותר לי" לתחומי חיים נוספים – למשפחה, לילדים.
באופן אישי, כעצמאית (כמי שיצאה עם ספר שירים ומופע שירים וגם מתרגלת קריאה לילדים), חשתי בעוצמה רבה את הלחץ של כל ה"צריך-ים". היה ועדיין קשה לי עם שפה שיווקית טכנית, שאיננה מתחברת לאני הפנימי העמוק שלי. מאז שיצאנו למסע המשפחתי בעולם למדתי להקשיב לעצמי וראיתי שלחץ אינטנסיבי לא עושה לי טוב. הבנתי שאני מחפשת את הנתיב העצמאי שיהיה נכון לגופנפש שלי ולא רק לפרנסה. המפגש עם הגישה של אלינה היה עבורי מעין התגלות – הנה, אפשר לעשות עצמאות גם בדרכים שנעימות יותר ללב ולגוף.
עניין אותי לדעת גם כיצד השפיעו הגילויים האלה על תהליכי העבודה שלה עצמה. "אני יכולה לומר לך שצורת הכתיבה שלי מאד השתנתה בעקבות 'מותר לי'. פעם הייתי משוכנעת שאני הגאונה ששוכרים את שרותיה ומשלמים לי המון כדי שאני אבריק. היום אני מבינה את זה אחרת לגמרי. אני יושבת עם האדם ומקשיבה לו. אני לא יוצרת שום טקסט, אני רק אוספת את מה שנאמר בפגישה, משאירה את מה שמיותר בצד ומסדרת את זה יפה כי יש לי ניסיון בכתיבת חומר שיווקי. בפגישה אני יוצרת שיחה מאד כנה, שיחה שבה האדם מתרחב מולי ומאיר את האור שלו מולי. זה מאד חשוב לתהליך הכתיבה, שהאדם יחווה את עצמו מדבר את הגרסה המיטבית שלו". גם אני, כמי שבאה מעולמות הכתיבה, כאן בבלוג ובעבר גם בתכנים אחרים, מאד מתחברת לגישה הזו של אלינה, הרצון לעזור לאדם אחר לזהור במלוא תפארתו.
אז מה בעצם את ממליצה לעצמאים שמגיעים אלייך?
אלינה משתפת כמה דוגמאות לדברים שעושים "עצמאי "מותר לי":
כשהשבוע מתחיל בודקים עם הלב איזה שבוע הוא רוצה
כשהשבוע מסתיים מתבוננים על מה שקרה השבוע, אוספים תובנות חשובות לצעדים הבאים
יוצרים קשר עם הילד.ה הפנימי.ת כדי להטעין את היום ואת השבוע בדברים פשוטים וחינמיים הממלאים את הנשמה, כמה כוח זה נותן, המון! לא הולכים לישון עם ילד.ה פנימי.ת נרגנ.ת בלב.
כותבים בקלות ברשת, פשוט משתפים על מקרים שקרו בעסק שאותם רוצים לשכפל, אלו שהיה נהדר, שהלקוחות שילמו בהערכה ביד נדיבה, שהקשר היה מצוין, מקרים שאהבתי את עצמי כאשת מקצוע, שיצא ממני משהו טוב. מסכימים לבוא לכיכר העיר להראות את האור שלנו. כמה ריפוי יש בזה.
מנהלים יומן מאמץ, שמים לב איך אפשר לעשות אחרת, מקפידים לא לשחוק צמיג ולא להכאיב לעצמינו. מבדילים בין השקעה לבין טירחה.
בוראים דמויות בדמיון, אלו שרוצים שיהיו הלקוחות שלנו, מתרגלים מדיטציה ואח"כ נדהמים שהם יצרו קשר לקבוע פגישה. זה קורה כשבשלה השעה ולא תמיד מיד.
יודעים לקבל את הגלים של הזמנות העבודה, לפעמים יש הרבה ולפעמים פחות. לא נעלבים וזוכרים שהכשרון שלנו לא הלך לשום מקום כשיש פחות הזמנות עבודה. וזה יופי של זמן למנוחה, לתכנון, לאסטרטגיה, לכיוון מהלכים, להקשיב פנימה ולראות לאן הלב רוצה לשים צעדים. להקשיב לחלום על מנת לצאת ולטמון זרעים באדמה עד שיצמח ויגדל.
ומה החלומות שלך לעתיד? אני שואלת את אלינה.
"ב'מותר לי' לא כל כך מדברים חזון", היא אומרת. "חזון מלחיץ לנו את הצעדים... כן מדברים על קפיצה לעתיד (יש תרגיל כזה בספר), שנה אחת קדימה, לא יותר. הכוונות שלי זה פשוט להמשיך להפיץ את 'מותר לי'. קולגה איחלה לי לפני כמה ימים ש'מותר לי' יגיע למיינסטרים, זו לא גישה לרוחניים בלבד. 'מותר לי' מיועד לכל העצמאים בכל המגזרים. אני מאחלת לעצמי שאמצא נתיב רך להגיע לקהלים השונים. הרעיון הוא להרוויח ולהתרווח. אם אנחנו בסטרס אנחנו לא יכולים לשמוע את החלומות שלנו", היא מסכמת.
שירה והשראה
כמו כל מרואייני, ביקשתי גם מאלינה לבחור שיר עברי שמעורר בה השראה. אלינה בחרה בשיר "לשוב הביתה" מאת ישי ריבו. " אהבתי את העידוד לרכות עצמית", היא אומרת, "אפילו אלוהים מוחל וסולח, אז מי אנחנו שנמשיך לאחוז בהאשמות עצמיות? אפשר גם להתרכך בתוך הלב שלנו". מיד התחברתי אל השיר ואל המילים המנחמות שלו. אין ספק שאלינה מלמדת דרך "מותר לי" למחול ולסלוח לעצמנו.
השיר הנהדר הזה, כמו שאר השירים שבוחרים המרואיינים, נכנס לפליילסט "שירה והשראה" ביוטיוב.
על המשורר
ישי ריבו, זמר יוצר ומוזיקאי ישראלי, יליד 1983. נולד למשפחה דתית בצרפת ועלה עם משפחתו לארץ בגיל 8. ריבו למד בכמה ישיבות חרדיות, שירת בצבא שנה וארבעה חודשים בחיל החימוש במסגרת נצח יהודה, מסלול גיוס המיועד לחרדים. לקראת סוף שירותו הצבאי השתתף בכמה הופעות של להקת הרבנות הצבאית. ריבו היה הזמר הדתי הראשון שהשתתף בפרויקט של עידן רייכל ומאז הוציא כבר חמישה אלבומים.
נשוי ואב לשלושה.
עוד על סיפור חייו ניתן לקרוא כאן ( מתוך אתר ויקיפדיה).
על הצלמת
טליה שפירא, צלמת מזה עשרים שנה, מנחת סדנאות וקורסי צילום ואמנות ההתבוננות, מתרגלת דרך הצילום את האפשרות להיות נוכחת ברגע הזה ולראות את היופי שמצוי בפשוט וברגיל.
אפשר ליצור איתה קשר בדף הפייסבוק שלה.