• Shuli

בין החושך לאור עם מאורין אמיליה ברודי

עודכן ב: 8 מאי 2019

הנושא בראיון הפעם הינו רגיש מאד בחברתנו, ולכן אני בוחרת לציינו לפני תחילת הראיון. האישה שאראיין היום מציעה גישה שונה למחלת הסרטן, לבחירתכם האם להצטרף אליי למסע.



צילום נורית ליבנה

את מאורין אמיליה ברודי פגשתי לפני יותר משלוש שנים. למי שחדש כאן בבלוג אספר שבאוקטובר 2015 קיבלתי תוצאות בדיקה לא תקינות והתבקשתי להמשיך הלאה לבדיקות נוספות. אם התוצאות הנוספות ההן היו נמצאות לא תקינות, המשמעות הייתה סרטן צוואר הרחם.

בין בדיקה א' לבדיקה ב' עבר כחודש וחצי ובין בדיקה ב' לקבלת תשובה עברו עוד 3 שבועות.

היה זה 4 שנים אחרי שאיבדנו את בת דודתי קרן ז"ל שנפטרה ממחלת הסרטן. בזמנו, כאשר חיפשתי כיצד אוכל לתמוך בקרן, אשר שהתה בארה"ב, הגעתי אל הספר "המסע". ספר מרתק ביותר, העוסק בריפוי עצמי של ברנדון בייס מגידול ענק שהיה בבטנה, ללא התערבות רפואית, ואשר בעקבותיו היא יצרה את שיטת "המסע". אמנם, לצערי הרב, הספר הגיע מאוחר מידי אל קרן, אבל השאיר חותם עמוק בליבי ואף הועבר בהמשך לחברה אחרת שהתמודדה וצלחה את המחלה.

כאשר הבנתי שהרופאים אומרים לי בעצם שייתכן שיש לי סרטן, החלטתי להתחיל לטפל בעצמי, עוד לפני קבלת תוצאות הבדיקות. התחלתי להקפיד יותר בתזונה, חזרתי לתרגל יוגה ופניתי אל מאורין, לקבל טיפולים בשיטת "המסע". התמסרתי אליה וצללנו יחד אל עולם הרגשות העמוקים והחסומים שבתוכי.


תוצאות הבדיקות, כעבור כחודשיים וחצי מהבדיקה הראשונה, הגיעו תקינות ואני נשמתי לרווחה. אבל בשלב זה אני כבר הייתי במקום אחר. בדרך לאחת מהבדיקות ההן כתבתי את השיר "מה הייתי עושה", שהיה הזרע הראשון של חזרה לביטוי נשמתי, וגם בקשה אשר בחרתי להגשים. חזרתי לכתוב שירה ולשיר, התחלתי להקליט שיר לזכר בת דודתי קרן והיה לי ברור שאני עומדת לקיים את שנשמתי מבקשת ולצאת למסע משפחתי בעולם.


צילום: נורית ליבנה

בכל מקום שאלך


כשנפגשנו מחדש לצורך הראיון, למדתי המון דברים חדשים על עברה של מאורין. אספר כאן ממש בקצרה, כי לשתינו היה ברור שהתכנסנו כדי לספר על "אדוות הלב" ולא כדי לחקור את חייה של מאורין, אם כי גם מהם ניתן ללמוד המון.

מאורין גדלה בישראל, להורים ממוצא אנגלוסכסי ומכל מיני סיבות מצאה את עצמה בגיל 18 באנגליה. היא החלה ללמוד אוריתמיה (תנועה שמבוססת על עבודת חייו של רודולף שטיינר, הוגה האנתרופוסופיה, שהחלה כאמנות ובהמשך פותח הצד התרפויטי שלה).

כאשר חזרה לארץ, כעבור מספר שנים, לקחה חלק בהקמת בית הספר האנתרופוסופי "אדם" בירושלים (השני בארץ, אחרי הרדוף), לימדה בו, ויצרה את מופעי האוריתמיה של התלמידים, בעוד היא עצמה נשארת מאחורי הקלעים. לאחר כמה שנים החליטה לעשות שינוי, ובגיל 33 עזבה את בית הספר ויצאה אל העולם, "לעשות כל מה שמפחיד אותי", כדבריה.


מיד כשהגיעה נרשמה ללימודים בבית ספר למספרי סיפורים, מה שהיה עבורה קפיצה למים ממש עמוקים. תוך חצי שנה מצאה עצמה מופיעה בפני קהלים רבים באנגליה, בעיקר בקהילות אנתרופוסופיות. היא המשיכה ולמדה ליצנות מקודשת, מושג שלא היה מוכר אז בארץ בכלל, אך ניתן להקבילו במידה מסוימת לליצנות הרפואית שאנו מכירים היום. בליצנות המקודשת המטרה אינה לשעשע את האדם, אין שימוש בקסמים ובאביזרי פלא, אלא רק בחומרים האנושיים והפיזיים שקיימים וביצירת מרחב קסום סביב האדם.

כשחזרה לארץ, לפני 12 שנה, הצטרפה לצוות "שמחת הלב" והייתה אחראית על הסטאז' של הליצנים הרפואיים בבתי החולים. ״אם מישהו היה אומר לי בגיל 18 שאלמד ליצנות מקודשת, הייתי צוחקת בקול״, היא אומרת, ״קראתי לזה ׳ללכת על הקצה׳… הלכתי לעשות דברים שאתגרו אותי״.


צילום: נורית ליבנה


אפתח חלון


באנגליה פגשה את שיטת המסע והבינה שמצאה את הכלי הטיפולי שחיפשה והייתה הראשונה להביא אותו ארצה. ״רציתי לדעת מי האדם, מה מתרחש בתוכו. הבנתי שסרטן (או כל מחלה אחרת) מחובר לביוגרפיה ולרגשות של האדם. לא ידעתי להגיד את כל זה, אבל כשהגעתי לשיטת ״המסע״ גיליתי באמצעותה את החיבור בין המחלות לביוגרפיה ולקול הפנימי של האדם. היה לי מדהים שהכלי הוא כלי פנימי, שהאדם צריך להתחבר לנשמתו, להוויה שלו ומשם הוא מתרפא. הכלי הזה היה משמעותי בכך שהאדם עצמו הופך להיות המרפא של עצמו".


מאורין וצוות המטפלים עמם עבדה ראו, שכאשר יש שינוי אצל האדם שמגיע לקליניקה לטיפול אישי, מתרחש שינוי גם במשפחתו, וביקשו לבדוק מה הקשר בין המתרחש בחוץ למה שקורה בתוכנו. במשך תקופה ארוכה הם נפגשו, לקחו סוגיות קשות מהעולם, ובדקו מה זה אומר עבורם, בתוכם פנימה – "התהליכים העמוקים שעברתי לימדו אותי, שכאשר אני פוגשת אלימות בחוץ, עלי לבדוק היכן יש אלימות בתוכי. כשאני פוגשת את האלימות בתוכי, אני נוכחת בשבילה. אני נוגעת, בעדינות, בלי לטשטש, נגיעה שאומרת אני כאן, איתך. ומתוך הנוכחות הזאת יכול להיווצר שינוי, יכול להיווצר ריפוי".



צילום: נורית ליבנה

חלון של אור


לפני כ- 3 שנים הגיעה אל מאורין מטופלת שהסרטן חזר אל חייה. בפעם הראשונה היא עברה ניתוח וכימו, הבריאה ושבה אל חייה, ואולם כשהסרטן חזר, פנתה למאורין והחלה בעבודה מעמיקה באמצעות שיטת המסע. למרות התהליך, התברר כעבור זמן מה שהגוש עדיין שם. הוא אומנם לא גדל אך גם לא נעלם.

"הרגשתי חוסר אונים, כאילו האדמה נפערת לי מתחת לרגליים, כאילו קרעו אותי לגזרים. לפתע הייתה נוכחות חזקה של אור והבנתי שהאנשים שחולים בסרטן לקחו על עצמם את תודעת הסרטן כדי ליצור שינוי וריפוי באדם. הגידול הסרטני בגוף האדם לוקח הכל, לא אכפת לו מה יהרוס בדרכו. כך מתנהלים היום גם חלקים מהתודעה האנושית. חלקים שהורסים ולא אכפת להם מה יעלם בדרך (בני אדם, טבע, בעלי חיים).

"חלק מהאנשים שעוברים דרך סרטן עוברים האצה רוחנית, הם מתעוררים. הם מעבירים דרכם את התודעה הסרטנית, ועולים לתודעה גבוהה יותר של אהבה, של פתיחות, של נדיבות. הסרטן מצליח להניע את כל הקהילה שסביבם לרמת תודעה אחרת, בלי שבכלל יהיו מודעים לכך. הם עושים זאת, אבל לא תמיד ערים לכך, שמה שנדרש כדי לעשות זאת היה שינוי תודעתי".



צילום: נורית ליבנה

אזרע זרעי אהבה

לתפיסתה של מאורין, תהליך כזה אינו מתרחש אצל חולי סרטן בלבד, אלא סביב כל מחלה, התמודדות או קושי של היחיד. עם זאת, הסרטן, בשל אופיו האגרסיבי, בשל קרבתו למוות, אינו מאפשר לנו להתעלם בקלות מהמצב. הקירבה למוות מאפשרת לנו להעז ולשאול שאלות עמוקות מאד. עפ"י "אדוות הלב" (עמותה שהוקמה ע"י מאורין, ומביאה ראייה חדשה ומאתגרת של הדרך ממחלת היחיד אל שינוי תודעת האנושות), הריפוי איננו אישי של המתמודד עם המחלה בלבד - "כשם שאין אומרים לתא (או לאיבר) חולה בגוף שעליו להתרפא בעצמו, אלא כל הגוף מתגייס לתהליך הריפוי, כך גם אין להניח לאדם החולה להתמודד עם המחלה (או הקושי) ולהתרפא בכוחות עצמו בלבד, אלא על כל הקהילה (ובעצם על כל האנושות..) להתגייס למלאכת הריפוי באמצעות שינוי התודעה של כל פרט ופרט בה. שינוי כזה יוליך לשינוי התודעה של הקהילה כולה ומכאן, בקצב הנכון, לשינוי תודעת כל האנושות. חולי הסרטן (או כל מחלה או התמודדות אחרת של היחיד) הם כמו מגדלור המהבהב בחשיכה וקורא לכולנו להתעורר", אומרת מאורין.


מאורין המשיכה לחקור את הנושא של ריפוי קהילתי. "הבנתי שהשלב הבא יהיה מעגלים". אותה מטופלת שהסרטן חזר לחייה והחליטה שעליה לעשות שינוי משמעותי פנתה למאורין וסביבה נפתח המעגל הראשון של "אדוות הלב". המעגל כלל עבודה רגשית ורוחנית, מתוך ההבנה שהמשתתפים בו עוקבים אחר דרכה של המתמודדת עם הסרטן. כשהסרטן הציב לה שאלות, עבדו כל חברי המעגל עם שאלות אלה ועשו איתן עבודה עבור עצמם. השאלות במעגל זה ובמעגלים נוספים שנפתחו אחריו היו בנושאים כגון ערך עצמי, הצלחה, זוגיות, סודות שהיו בבית, ילדה שעברה אונס ולא סיפרה, ועוד. "כששואלים את חברי המעגל את אותה השאלה, רואים שבמעגל יושבים אנשים נוספים שגם להם סיפור דומה".


צילום: נורית ליבנה

"מה עושים במעגל שכזה?" אני שואלת. "שואלים שאלות סביב נושא מסוים ומקשיבים", היא עונה.

"ואיך יודעים במה להתמקד?" אני מקשה. "אנשים עם סרטן יודעים", היא אומרת. "הם אומרים לי בעצמם מה צריך להשתנות בחייהם. למשל: 'בלי הסרטן לא הייתי עוזבת את בעלי', 'בלי הסרטן לא הייתי יכול להתנתק מהקשר עם ההורים שלי', 'בלי הסרטן לא הייתי מסוגלת לחשוף את האונס שעברתי בגיל 12".

מאורין איננה מתערבת בתהליך הרפואי ובשום אופן לא מציעה לאנשים להגיע אליה במקום טיפול רפואי. "מה שמעניין אותי זה שהאדם יעבור תהליך רגשי פנימי", היא מסבירה.


כאשר אני שואלת איך היא מבינה את המצב בו לפעמים אדם נפטר למרות התהליך שעבר, עונה מאורין: "יכול להיות שהאדם נפטר, אבל הקהילה מתרפאת. התפקיד שלנו אינו לכוון רק לכך שהאדם יחיה או ימות, אלא שלמתנות שלו תהיהנה משמעות, שהוא יוכל למלא את הייעוד שלו. אנשים רבים שינו את חייהם בעקבות מחלות ויש מי שמשנים את חייהם גם מבלי לקבל מחלה. לא כולם צריכים לקבל סרטן כדי להתעורר, אך הסרטן מנסה להעיר אותנו. כדי להתרפא עלינו להסכים למות. לתת לחלקים בתוכנו למות. זה לא תמיד מבטיח ריפוי ברובד הפיזי, אבל זה בהחלט מביא ריפוי ברמה הנפשית".



צילום: נורית ליבנה

אלך תמיד


מאורין מאמינה שאנחנו, האנושות, לומדים דרך חדשה. "זה שינוי תודעה גדול, שיקח לפחות דור, וזה בסדר", היא אומרת. "בחברה שלנו, אדם המוגדר כ- 'חולה' הולך למטפל ועובר ריפוי. זה נכון כלשעצמו, כי מחלה נובעת מהרגשות, האמונות והדפוסים של החולה, ובו בזמן חשוב להבין שעל הריפוי להתרחש גם אצל כולנו. מדובר על תודעה. בתודעה אנחנו אחד. אנחנו גם הוא או היא או הם. זה דורש מאיתנו להשתנות. "לפעמים אנחנו אוהבים את הרעיון שכולנו אחד רק בתאוריה" היא מסבירה, "וכשאנחנו מתבקשים לעשות משהו, לזוז, להשתנות, זה קשה לנו. אנחנו נוטים להמשיך ולומר לאדם: "זה שלך" ולא לפגוש את החושך שבתוכנו, את הכאב שבנו, את המקומות עליהם איננו רוצים להסתכל, את המקומות הבלתי פתורים שלנו".


"כשקהילה מתאספת סביב אדם, היא אומרת לו: אני לא יכולה לקחת ממך את הכאב שלך אבל אני יכולה להיות איתך בכאב שלך. אני מוכנה להיות נוכחת בו איתך. אני לא באה לרפא אותך, אני באה להיות איתך. אם אתה חשוף, גם אני מוכנה להיות חשופה ואם אתה מסתכל על המקומות הכואבים בך, גם אני מוכנה לראות את המקומות הכואבים שלי. אתה הוא אני - כדי שאתה תתרפא, גם אני צריכה להסכים להשתנות. אני במפגש איתך. אתה ההשראה לריפוי, אבל הריפוי הוא של כולנו כי כולנו גוף אחד".



צילום נורית ליבנה

על הבמה


בשנים האחרונות יצרה מאורין מופע בימתי בנושא הסרטן ואדוות הלב בשם "טוק טוק מי שם - אהבה בימי סרטן" ."זהו המופע השואל מהי 'תודעת הסרטן' ומדוע היא מופיעה בעת הזאת באנושות? – ההצגה מתארת מסע אישי של חולה וּמְרַפְּאָה, מנפרדות לאחדות, מפחד לאהבה, מהתמודדות אישית לעבודת ריפוי קהילתית", כתוב בהזמנה.


ניסיתי להבין מדוע יצרה מאורין מופע בימתי, בנוסף למעגלי אדוות הלב. "הבנתי שאי אפשר להעביר את המהות של אדוות הלב רק בהרצאה, אלא שצריך לעבור דרך המימד הרגשי-חווייתי", היא מסבירה. "הבנתי שכלי הביטוי של אדוות הלב, שהיכולת לשנות את הלב, היא דרך המפגש ודרך האמנות. האמנות פוגשת אותנו בכל הרבדים שלנו, גם אלו של התת מודע. בגלל שהיא אינה עוברת דרך השכל, היא מאפשרת לאדם שצופה במופע ליצור שינוי תודעה, אם הוא בוחר בכך.

מי שנכנס למופע ומי שיוצא ממנו אינם אותו אדם.

הצופים במופע אינם נשארים אדישים - חלקם נבהלים, חלקם כועסים וחלקם אומרים שהטקסט כאילו דיבר אותם. המופע בא לאפשר שינוי תודעה. אולי זה יהיה רק בעתיד.

אחרי אחד המופעים פנתה אליי אישה שהייתה בקהל וסיפרה שיום או יומיים אחרי ההופעה היא פגשה חברה שמתמודדת עם סרטן ושמה לב על עצמה, שהיא פתאום מקשיבה לחברה ממרחב אחר, באופן אחר".



צילום: נורית ליבנה

שירה והשראה


כהרגלי, ביקשתי ממאורין לבחור שיר שעבורה הוא מעורר השראה. מאורין בחרה שיר מיוחד ולא מוכר ומספרת גם איך הגיע השיר לעולם: "לפני כעשר שנים נתתי טיפול בשיטת "המסע" לאישה מקסימה, ממוצא בדואי, בשם מנאל חריב. באותה תקופה היינו שתינו מעורבות בכנסים של שלום, יחד עם דפנה רוזנברג.

במהלך אחד הטיפולים, שעסק בנושאים אישיים, אמרה מנאל את ארבעת המשפטים האלה ואני בחרתי לרשום אותם ולבקש מדפנה שתלחין אותם. דפנה הלחינה ואני יצרתי תנועות באוריתמיה וכעבור יומיים השתתפנו בכנס שלום ולימדנו את הקהל את השיר בשלוש שפות - אנגלית עברית וערבית וגם את תנועות האוריתמיה. מאז שרתי את השיר במחנות שירה מקודשת באנגליה, דפנה שרה אותו בארה"ב והוא נפוץ ועף לו בעולם. בעיניי זה שיר ממש מרגש".

מאז ששמעתי את השיר, הוא מהדהד בתוכי ואין ספק שהוא שיר מיוחד וגם הלחן שלו קסום ממש. שיר שמהווה תפילה מהלב. אפשר להאזין לו כאן.


בין החושך לאור

מילים (בעברית וערבית): מנאל חריב

לחן (ומילים באנגלית): דפנה רוזנברג


בין החושך לאור אלך תמיד

ובכל מקום שאלך

אפתח חלון של אור

ואזרע זרעי אהבה



להרחבת מעגלי החוויה


האתר של "אדוות הלב - קהילה מרפאה סרטן" (כרגע בשלבי שיפוץ)


על המופע "טוק טוק - מי שם? אהבה בימי סרטן"


פרק בשם "קהילה מרפאה סרטן- סרטן מרפא קהילה" שכתבה מאורין בספר הדרך שלך ממחלה להחלמה: מדריך לריפוי ממחלת הסרטן, אפשר גם אחרת - מאמרים אותם ליקטה רוני רגב

כתבה במגזין עיתון אדם-עולם


צילום וידאו מכנס בו מבוצע השיר " בין החושך לאור" עם תנועות האוריתמיה.


על הצלמת


נורית ליבנה- מנחה ומנטורית לתהליכים אנרגטיים לשינוי רגשי ותודעתי אישי וקבוצתי.

השיטה שלי משלבת כלים רבים המניעים אנשים קדימה, ומאפשרים להם שינוי ותוצאות בזמן קצר.

מטפלת באמצעות תהליכי Access Bars™

ותהליכי Access consciousness ™

*מטפלת ברייקי, פרחי באך, תדרי קריסטל, שפת האור, שפת הגוף האנושי.

הצילום שלי הוא חלק מהיומיום, תרפיה לנשמה ומהווה עבור ההשראה אישית ומקצועית.

קישורים: הפייסבוק, אינסטגארם, אתר.

0 צפיות