בשנים האחרונות חשבתי פעמים רבות על המושג ״מורה לחיים״ ותהיתי מה זה אומר?
לכבוד שנת הלימודים שמתחילה שוב בקרוב, בחרתי ליצור קשר עם יהודית פלד, שהייתה המורה שלי לספרות בתיכון וזכורה לי באופן מיוחד, ואין לי ספק שהיא מורה לחיים.
כפי שסיפרתי גם לה בפגישתנו, אני מתקשה בשליפת זכרונות חיים, ובכל זאת, שאלתי את עצמי, מדוע היא זכורה לי לטוב? התחושה שמלווה אותי עד היום משיעוריה של יהודית, זה שהיא יצרה מרחב פתוח ומקבל לשיח אמיתי, לביטוי רגש ודעה אישיים, מתוך עניין וסקרנות וכי הצורך ללמוד חומר לבחינת בגרות היה משני לחוויה האישית-פנימית והקבוצתית שהתרחשה בשיעור.
מערכת החינוך בישראל, אז, כמו גם היום, ממוקדת ברובה בציונים, מיצבים ובמבחני הבגרות ולא מספיק באדם ובצמיחה האישית שלו. אני אומרת זאת בכאב רב, אחרי 8 שנות הוראה במערכת החינוך התיכונית. היום, אף יותר מאז, אני מעריכה מאד את המתנה שיהודית נתנה לנו בשיעורים - שיח אמיתי וכנה ומרחב לחשיבה ויצירה.
בחיי שלא ידעתי עד כמה דומות דרכינו ואיזו הפתעה נעימה זו הייתה לשוחח על חינוך, שירה, וריפוי אנושי.
בבלוג הזה מתארחת הצלמת הנהדרת אפרת סטרטינר, שצילומיה משלימים את השיר הנבחר כמו כפפה ליד.
דיאלוג בין ידע לרוח האדם
יהודית, חברת קיבוץ בית השיטה, מורה לתנ"ך וספרות, ביסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון וגם מנהלת לשעבר של בית הספר בבית השיטה. היום כבר יצאה לפנסיה, אך ממשיכה ללמד בחוגי מבוגרים וללמוד בעצמה.
יהודית מעידה על עצמה שמתחילת דרכה דבקה בחינוך דיאלוגי, מבית מדרשו של מרטין בובר והדבר הכי חשוב עבורה היה לשוחח עם התלמידים ( 'חניכים' כלשונה) בגובה העיניים, לגשר את הידע, את ההבנות, אל עולמו של התלמיד. מצד אחד לפגוש את האדם במקום בו הוא נמצא ומצד שני לעודד אותו תמיד לשאוף מעלה, למקום חדש.
נקודת ה'וואו', כפי שיהודית מכנה אותה, היא הנקודה בה התלמיד מגלה משהו חדש, על עצמו, על עולמו והיא היא מטרת הלמידה מבחינתה.
איך עושים את זה כשמלמדים ספרות ותנ"ך לבגרות? בעיני יהודית, הדבר הכי חשוב הוא למצוא את הרלוונטיות בכל טקסט אל חיי התלמיד, והשאלה 'היכן הטקסט הזה פוגש אותי?' היא השאלה המנחה את הלימוד. "אני לא מנתחת", היא אומרת בבדיחות , "אין לי צורך לנתח את הטקסט, אני קוראת אותו, וקריאות יש הרבה".
הרוח מבקשת מפגש אמיתי
לפני כמה שנים לימדה במלכישוע - כפר שיקום לנפגעי סמים, אלכוהול ותרופות מרשם, ושם נתבקשה ללמד לבגרות בספרות ותנ"ך במרתון לימודי של שנה, אוכלוסיה מעורבת, מכל קשת החברה הישראלית, שחלקה נפלטה ממערכת החינוך עוד בבית הספר היסודי.
גם כאן, היא מספרת, הנקודה הכי חשובה הייתה מציאת נקודת החיבור של הנערים אל הטקסט - "ברגע שמדברים עם התלמידים בגובה העיניים ומוצאים את נקודת החיבור האישית של כל אחד אל הטקסט, שם מתחילה הלמידה".
מנסיונה, העובדה שמלמדים את כל שעות שעות הלימוד בשנה אחת (ולא בפריסה על גבי 3 שנים, כנהוג במרבית בתי הספר), הינה יתרון גדול עבור התלמידים.
גם היום ממשיכה יהודית ללמד מבוגרים בחוגים בבית השיטה בתחומי ספרות, תנ"ך ויהדות, ועושה זאת עם אוכלוסיות בלתי צפויות. כמו למשל, פרלמנט הגברים שפתח האיש שאיתה, משה פלד, ובו התבקשה ללמד פעם בשבוע נושא מסוים במשך 5 דקות, מעין טעימה מעולמות הרוח. כבר במפגש הראשון ביקשו המשתתפים לקחת חלק פעיל במפגש ובשבוע שעבר הפכו 5 הדקות ל 45 דקות.
ככה זה כאשר יש שיח אמיתי וכנה.
דיאלוג בין אדם לאדם
סיבה נוספת שיהודית פלד נשארה חקוקה בזכרוני כאישה מעוררת השראה היא הזוגית בה היא חייה, אז כשהייתי תלמידה ועד היום. היא באה מתפיסת עולם שמאלנית (מבית הומניסטי פציפיסטי, כפי שהיא מעידה על עצמה) ואילו האיש שאיתה חי מזה שנים רבות בתפיסת עולם ימנית (משה פלד היה חבר כנסת מטעם מפלגת צומת ובהמשך ליכוד-צומת-גשר בשנים 1992 עד 1998, כיהן כסגן שר החינוך, התרבות והספורט).
תמיד נפעמתי מהשילוב הזה, של איש ואישה החיים יחדיו, למרות השקפות חייהם השונות, שילוב המהווה בעיניי מעין מודל של החברה הישראלית, הכמהה לחיות יחד, אך פעמים רבות תפיסות העולם של אנשיה נדמות כבלתי ניתנות לגישור.
יהודית מספרת שלא קל היה, בלשון המעטה, לחיות יחדיו בתקופות בהם משה היה חבר כנסת ושר בממשלה, וקו השבר היה במלחמת לבנון הראשונה, כאשר הוא השתתף בלחימה והיא יצאה להפגנה של 400 אלף בכיכר רבין, נגד אירועי סברה ושתילה.
התחושה הייתה שהם חיים במציאויות מקבילות.
ובכל זאת, במשך השנים (נשואים 52 שנה), היא למדה לזהות מה האיכויות שמשה והיא מביאים זה לעולמה של זו והבינה שיש כאן מפגש בין שתי נשמות שבאו ללמוד דברים דרך המפגש ביניהן.
משה הביא עמו תפיסת עולם מאד מוחלטת לגבי המציאות שהייתה מאד קשה עבורה, אך בדיעבד היא יודעת לומר כי זה סקרן אותה ואפשר לה, דרכו, להיפתח לעולמות חדשים שלא הכירה, דרכי חשיבה נוספות של ראיית המציאות.
"באיזה שהוא שלב הבנתי והחלטתי שמשה הוא לא הפוליטיקה, הוא לא הדעות שלו, יש גם משה רך, רגיש, ותקשורתי לכל בני האדם וזה האיש שבחרתי לחיות איתו. ההבנה הזו איפשרה לי להמשיך".
האומץ להיות צומת דרכים
יהודית מספרת על שנים של שתיקה, בהן צמצמה את עצמה בכדי לא לפגוע ולהיפגע, אך עם הזמן התחזקה בדעותיה, בוודאות שיש לה גם מה להגיד לעולם, בדרכה שלה, והבטחון בעצמה פתח בפניה את הרצון להבין מאיפה נובעת תפיסת העולם שלו, לקרוא את התכנים שהוא קורא, למשל לקרוא את "מקור ראשון" ולא רק את "הארץ".
אחד הדברים שמאפשרת הפתיחות של יהודית, והאומץ שלה לקרוא את האחר, זה האפשרות לזהות שבכל הצדדים הפוליטיים יש אנשים שרוצים בטוב וכל ההגדרות האלה של ימין ושמאל לא רלוונטיות. היא ממהרת לקום ולהביא לי דוגמא חיה - העיתון האחרון של "מקור ראשון" ובו כתבה העוסקת בקבוצת פעילים חברתיים מהימין והציונות הדתית שמנסים לעורר דיון ציבורי נגד מכירת נשק ישראלי למשטרים רודניים.
"אני צומת של המון דברים", היא מסכמת, " גם בין ימין לשמאל, ודרך משה אני מגיעה לאנשים מהימין ומביאה להם את העולם שלי וסופגת מהם את העולם שלהם. אני רואה שזה משהו שניתן לחבר, זה לא חומות שאין בהן תקווה".
דיאלוג בין שמיים וארץ
מאז יציאתה לפנסיה החלה יהודית ללמוד ב"אוניברסיטה הקוסמית", מרכז ללימודי תודעה. "לא הבנתי מה אני עושה, אבל הרגשתי שהגעתי הביתה, שזה מה שחיפשתי כל החיים שלי", היא מספרת, " זה נתן לי נקודת מבט חדשה על דברים שעברתי בחיי וגם הבנות לגבי התקופה בה אנו חיים. כל העולם הרוחני קיבל מקום חדש בתוכי, כי יהודית של קודם, הצד החזק שלה היה שימוש בשכל ובהגיון ופתאום התחלתי לחוש דרך הלב והתחילה אינטגראציה בין הראש והלב" .
שירה והשראה
יהודית מכירה שירים ומשוררים רבים והפכה להיות בר-סמכא לבחירת שירים עבור כל מכריה ( תוך שניות ציינה כמה משוררים אהובים כגון אווה קליפה, אוליב האוגה, שימבורסקה, מילוש, מרים ברוך חלפי, סבינה מסג' ועוד), והצורך לבחור בשיר אחד בלבד היה לא פשוט עבורה. ביקשתי ממנה לבחור באופן אינטואיטיבי, את מה שעולה כאן ועכשיו. היא בחרה בשני שירים ומתוכם אביא אחד:
היית הרוח
מילים: אולב האוגה
הייתי סירה
בלי רוח.
את היית הרוח.
ההיה זה הכיוון שאליו חתרתי?
לכל הרוחות הכיוון
אם זאת הרוח!
איזה שיר מופלא וכמה מתאים לשיחה שלנו, שכולה עוסקת ברוח האדם.
השיר מבטא אמונה והבנה כי חיינו מובילים אותנו למקומות שונים ובסופו של דבר, הכי חשוב להישאר מחוברים לרוח שלנו וגם לרוח טובה שמביאים אחרים, הרוח שנותנת לנו דחיפה לנוע קדימה, נותנת לנו כוחות והשראה. אם נלך בדרכה של הרוח נגלה עולמות חדשים, גם אם לא היה זה הכיוון המקורי אליו חתרנו.
אני מאמינה כי כל אחד מאתנו מהווה רוח עבור מישהו אחר, ברגעי קושי וגם ברגעי שמחה ועלינו רק לזכור זאת, ולהיות הרוח.
תודה יהודית, על שהיית הרוח עבורי.
אם נושא החינוך מדבר אל ליבכם, אני ממליצה לקרוא גם את הראיון שערכתי עם אריק מנדלבאום, מנהל מיוחד במינו וגם את פוסט ההמשך, על הסיור שעשיתי בבית הספר בו הוא מלמד.
על המשורר:
אולב האקונסון האוגה ( 1908-1994), משורר נורווגי. אביו היה מהנדס רכבות, ואמו בת כפר מקומית.
עד גיל 60 התגורר ועבד כגנן בחווה מבודדת, הצופה אל הפיורדים של מערב נורווגיה שהייתה סמוכה לבית הוריו. בגיל 70 נישא לאהובתו הראשונה - האמנית בודיל קאפלן שהייתה צעירה ממנו בשנים ספורות.
האוגה פרסם שירים בביטאונים חקלאיים, עד שהתגלה על ידי המשורר הנורווגי יאן אריך וול והפך לאחד מבכירי המשוררים בארצו.
ספרו "הנהר שמעבר לפיורד", תורגם לעברית על ידי סבינה מסג וחנה מאי-סוונדל, בהוצאת קשב לשירה.
על הצילומים
הצילומים הנפלאים שמלווים את הפוסט הזה הם פרי יצירתה של אפרת סטרטינר, צלמת וכותבת מוכשרת. שווה מאד לעקוב אחר הפעילויות שלה בדף הפייסבוק שלה.
חוץ מטבע היא מצלמת גם אנשים ואפשר להצטלם אצלה.
תודה אפרת על נדיבות הרוח שלך, בצילומים ובשיתוף הפעולה ביצירה.