• Shuli

שקטה, עם זהר כרמי

מי מכם שעוקבים אחר הבלוג, יודעים שיצאתי לפני 4 שנים עם משפחתי למסע בעולם. מי שלא הכירו אותי אז, בקרוב אעלה כאן לאתר פוסטים מתוך בלוג המסע שלי (מוזמנים להירשם ולקבל עדכונים) ואשתף כאן מן התהליך האישי שעברתי, שעליו אני גם מספרת במופעים שלי.

מה שאתם אולי לא יודעים, זה מי הייתה האישה הראשונה שעקבתי באדיקות אחר הבלוג שלה ואפשרתי למה שהיא כותבת, ובעצם למה שהיא בוחרת לעשות, לחלחל אל התודעה שלי, עד שהיה לי האומץ לקום ולעשות מעשה, כמוה. אני מדברת על זהר כרמי.

אני שמחה לארח בפוסט את הצלמת שירלי גולן, עם צילומי נשים במים, שהתאימו ממש לעולמה של זהר וגם לשיר שבחרה.


צילום: שירלי גולן

עברו כמעט 4 שנים מאז שאנחנו יצאנו למסע (אוגוסט 2016) , כמעט פגשתי אותה בתאילנד (כן, התפספסנו..), והחלטתי שהגיע הזמן להיפגש, גם אם מדובר בשיחת וידאו טראנס-אטלנטית.


בקרב המשפחות המטיילות הישראליות זהר מוכרת מאד מכיוון שהיא זו שהקימה את קבוצת הפייסבוק למשפחות מטיילות, קבוצה בה חברים אנשים אשר יוצאים למסע משפחתי של חצי שנה לפחות. ניצן והיא גם יצרו מדריך דיגיטלי למטייל המשפחתי, המבוסס על נסיונם העשיר. אבל לפני הכל, היה הבלוג שלהם, "לקחנו את הגלולה האדומה", שבו זהר כתבה, במידה רבה של כנות והומור על החווייות שלהם בדרך, כולל מידע פרקטי למטייל, על דרישות הויזה, הוצאות כלכליות ועוד.


אין לי מושג איך הגעתי אל הבלוג הזה, כנראה דרך מכרות בפייסבוק, משום ששתינו התגוררנו אז בפרדס חנה והיינו חברות בקבוצת השוות המקומית. בכל מקרה, מצאתי את עצמי קוראת בשקיקה את הבלוג, עוקבת בדריכות, בסתר כמעט, כממתיקה סוד. לא ידעתי אז שנפשי חושקת לצאת למסע, ולא הכרתי אנשים שעשו את זה, אבל, כטבעו של עולם, אנחנו נמשכים אל דברים עמוקים מכפי שאנחנו יכולים בכלל לתאר.


צילום: שירלי גולן

עניין אותי לשאול את זהר על רגעי ההחלטה ליצור שינוי בחייהם. הנקודה הראשונה היא ההחלטה לצאת למסע, או כפי שהם קראו לזה "לצאת מהמטריקס", בהשראת הסרט המפורסם "מטריקס". הסתבר לי, באופן קצת מפתיע יש לומר, שלא היה כאן שום משבר, ולא שקיעה גדולה והתעוררות ואפילו לא חלום נושן שביקש להתגשם. זהר הייתה אז דולה מצליחה, מורה בקורס דולות משלה ובעלת האתר "זהר כבר בדקה" שמנגיש מידע בנוגע לבתי יולדות בישראל, שהיה אז פעיל כבר כעשר שנים. היא מספרת שאהבה את המקצוע ואת העשייה היומיומית שלה. בן זוגה, ניצן, איש הייטק וגם הוא עבד בעבודה שסיפקה אותו.


יום אחד הם נסעו לברר מה עתיד להיות גורלה של דירה שקנו שנים קודם לכן בתל אביב ויועדה לפרויקט פינוי-בינוי. הם חשבו בהתחלה שסכום הכסף שעתיד להתקבל מהסכם המכירה יכול להיות מועיל מאד לימי הפנסיה שלהם ופתאום הכתה בהם ההבנה, שהם יכולים לממש את הכסף כבר עכשיו. "אני זוכרת שעצרנו ברמזור בגן שמואל", היא מספרת על הרגע ההוא, "אני מסתכלת עליו ואומרת 'אתה יודע, הדבר הזה יכול לאפשר לנו לחיות בצורה אחרת כבר עכשיו, ולא בפנסיה…' זה היה רגע שבו שנינו הצטמררנו, טוב, אולי אני יותר מניצן, כי הוא פחות נוטה להצטמרר, ומשם התחיל להתגלגל הרעיון".

הפרויקט ההוא לא התממש בסופו של דבר אבל שנתיים לאחר מכן כן הדירה נמכרה ועזרה לזהר וניצן בתכנון התקציב להמשך המסע, כאשר החליטו להאריך אותו לשנה נוספת. קפצנו קצת קדימה, נחזור רגע אל המסע עצמו.


צילום: שירלי גולן

זהר וניצן יצאו למסע בעולם עם שלושת ילדיהם, אז היו הבכור בן 12, האמצעי בן 10 , והצעירה בת 7. את הבלוג החלה זהר לכתוב באוקטובר 2013, שנה לפני היציאה למסע, ולמסע עצמו הם יצאו באוקטובר 2014.

הם ביקרו בתאילנד, ויטנאם, קמבודיה, פיליפינים, מינמאר, לאוס, ובסופו של דבר, אחרי שנה נוספת בה חיו בקופנגן שבתאילנד, הם עברו לרילוקיישן בארה"ב. אני אז כבר הייתי חזרה בארץ, אחרי המסע שלנו, ואני זוכרת את ההלם שבהודעה שהם עוברים לגור בארה"ב. תהיתי לעצמי איך אפשר לעבור מקופנגן המופלאה והקייצית לארצות הברית?.... בבלוג שלה לא חסכה זהר מהקוראים את הקשיים והאתגרים, וזה בעצם בעיניי עיקר החן שלו - כנות חריפה, מטובלת בהומור עצמי.


אנשים רבים תוהים איך אפשר מתאפשר לטייל שנה בעולם, מבחינה כלכלית. במסע שלנו פגשנו משפחות רבות, וגילינו שלכל אחת הסידור שלה.

זהר מספרת שהאתר שלה זהר כבר בדקה, היה העוגן הכלכלי שלהם. "לא ידעתי אם אשאר רלוונטית כשאני לא בישראל", היא מספרת, "למדתי משהו על נוכחות אינטרנטית. בעצם, מהרגע שיצאנו למסע, העסק הכניס כפול ממה שצפינו ובהמשך פי שלוש. בקופנגן השקענו בעסק - הקמנו אתר חדש בפעם הרביעית, הבכור היה אחראי על SEO , אני התראיינתי הרבה בתקשורת, היו שינויים בבתי חולים והייתה פריחה לאתר. היתה לנו גם הכנסה קטנה מההפרש בין המשכנתא לשכר דירה, אבל בכסף של הדירה ההיא מתל אביב לא השתמשנו".


צילום: שירלי גולן

כשנגמרה השנה הראשונה הם בחרו שלא לעלות על כרטיס הטיסה חזרה לישראל. גם הבחירה בקונפנגן כמקום להשתקע ( או 'נסטינג', כמו שקוראים לזה בשפת המטיילים) התרחשה במקרה. משפחה מטיילת (מקבוצת המשפחות המטיילות בפייסבוק ) שפגשו בצ'אנג מאי סיפרה על החוויה שלהם באי והובהר להם שאי אפשר לדלג על האי המיוחד הזה (מסכימה איתם כמובן, גם אנחנו חיינו שם כמעט שלושה חודשים, בהנאה וגיוון רב).

אחת המשפחות שחיה באותה תקופה באי מצאה להם בית והנחיתה הייתה מאד רכה. "אחרי שבוע אמרתי לניצן, 'אני נשארת פה'. לחצו עלינו לעשות ויזת סטודנט, שאפשר לעשות אם נרשמים ללמוד תאילנדית, אנגלית, אגרוף או בישול תאילנדי. נרשמנו לבית הספר לשפות, וכך נשארנו שנה". במהלך השנה הזו למדה זהר גם וואטסו (טיפול במים), מה שיסתבר מאוחר יותר כבחירה משמעותית בגלגול המשפחתי הבא, בארצות הברית.


והנה מגיע רגע השינוי השני, הבחירה לעזוב את המזרח ולצאת לרילוקיישין בארה"ב. "גם כאן, בדומה לשינוי בישראל, הכל היה טוב", מספרת זהר, "לא ברחתי משום דבר, לא נטשתי משהו שהיה לי רע. לימדתי בתאילנד בקורסים של מורים ליוגה, למדתי וואטסו והתחלתי לטפל. בנוסף, התעסקתי קצת עם הנד"לן של החוף בו התגוררנו, כי מנהל החוף ביקש שאני אתווך את הבתים מול הישראלים, היה גם פרויקט של קליניקה קהילתית וליוויתי שתי לידות, אחת לידת בית על האי".


צילום: שירלי גולן

אז הכל טוב… מה בכל זאת מוביל לשינוי? "יום אחד", היא ממשיכה בסיפור, "אני מגיעה מהחוף, מהוואטסו, וניצן יושב על המרפסת, המכונה המתנ"ס, ואומר לי: 'את רוצה לעבור לארה"ב?' עניתי 'לא' והלכתי להתקלח", היא אומרת בכנות האופיינית לה. "יצאתי מהמקלחת והוא מספר לי שמישהו שהיה פעם הבוס שלו יצר אתו קשר ואמר 'יש לי תפקיד שתפור עלייך'. לקח כמה חודשים לשכנע אותי. מה יש לי לעבור לארה"ב? למות מקור ולהפוך להיות soccer mom ? אבל ככל שעבר הזמן הם הציעו יותר ויותר כסף ובסוף החלטנו לדון על העניין ברצינות. היה ברור לנו שזו החלטה שעושים ביחד. ברגע שסיפרנו לילדים זה היה סגור כי הם מאד מאד רצו לנסוע. הם מיצו את שנות הנדודים והפרידות החוזרות ונשנות מאנשים שמתחברים אליהם... הם היו כבר 26 חודשים בתנועה".


אחרי שנתיים של חיים במזג אוויר קייצי וטרופי, הם עברו בינואר 2017 לפילדלפיה, בארצות הברית. בתחילת התקופה בארה"ב זהר עוד עדכנה בבלוג, והסתבר שמורכב להיות תושב בארה"ב. אי אפשר להכניס את הילדים לבית הספר עד שאין חוזה שכירות, אי אפשר לשכור בית עד שאין קרדיט לאשראי ועוד כל מיני מהלכים מורכבים. בנוסף נאלץ אחד הילדים לעבור ניתוח, ובקיצור, נחיתה לא רכה, בלשון המעטה. אבל בסופו של דבר הילדים נכנסו לבית הספר (ציבורי) והשתלבו במהרה עם קבוצת הגיל שלהם. זהר החלה לחפש בריכות לטפל בהם בוואטסו והסתבר שאין כאלה בנמצא. זהר החליטה לברר לגבי האפשרות לטפל בוואטסו בניו יורק (מרחק שעתיים נסיעה) והסתבר שהיא המטפלת היחידה בעיר.

"יום אחד פתחתי תגובה באיזה שרשור בקבוצה מקומית של נשים בניו יורק וכתבתי שהחלום הוא למצוא בריכה לטפל בה בוואטסו וביקשתי עזרה", מספרת זהר. " פתאום התחיל צואנמי של לידים וחיברו אותי לשתי הבריכות הראשונות שטיפלתי בהן", היא מדברת ואני חושבת על כל הבקשות לעזרה שמתממשות גם כאן, בקבוצת השוות המופלאה שלנו בפרדס חנה והסביבה. "היום אני מטפלת בבריכה אחרת בבית פרטי בברוקלין ונוסעת כמה פעמים בשבוע לטפל שם."


צילום: שירלי גולן

אם חשבתם שבזה סיימה זהר להמציא את עצמה, אז לא… לאחרונה הסתיים פרויקט הדסטארט לספר "יחסים פקוחים", שכתבה יחד עם שותפתה שנמצאת בישראל, ליאת סעדון שדה, ספר שמביא סיפורים של אנשים ונשים ביחסים של זוגיות א-מונוגמית.

"תמיד כתבתי", אומרת זהר. "למדתי לקרוא כבר בגיל 3 ובבית הספר השתעממתי. למזלי, בכיתה ב' התחלפה המורה שלי, וקיבלתי מורה שהיא אישה מיוחדת, שגם הייתה בתו של סמי מיכאל. היא זיהתה שאני זקוקה למשהו מיוחד, ומאד עזרה לי להתפתח. לפני כמה שנים נפגשנו במקרה בסופרמרקט וזה היה ממש מרגש. הכתיבה שלי הייתה ברובה מקצועית ורק כעבור שנים הלכתי להעיר את המקום האישי והצטרפתי לסדנת הכתיבה של שלמה מוסקוביץ', האחד והיחיד. אלו היו שנים מאד מכוננות עבורי כיוצרת".


ומה הלאה? " אין לנו בדרך כלל תכניות ארוכות", אומרת זהר וצוחקת. "בקרוב הגדול אמור להתחיל ללמוד בקולג', אחר כך האמצעי ואז האחרונה… נראה...", היא סיכמה ואני נשארתי עם הערכה רבה לאופן שבו היא זורמת עם החיים, בהקשבה לעצמה ולמשפחתה וממציאה את עצמה כל פעם מחדש.


שירה והשראה


גם מזהר, כמו כל מרואייני, ביקשתי לבחור שיר מעורר השראה. "היי שקטה", היא ענתה מיד. "למשוררת רחל שפירא יש חומרים מרגשים מאד", היא אומרת, " והשיר הזה, יש בו משהו מאד התמקדותי. אני מאד מתחברת לפוקוסינג "'התמקדות' ועובדת עם זה הרבה כמטפלת וכמטופלת. יש בשיטת ההתמקדות מושג שנקרא "felt sense", תחושה מורגשת, להיות עם משהו בתוך הגוף שלנו, ובשיר הזה זה מאד נוכח. אני קבוע בוכה כשאני שומעת אותו" היא שיתפה. ואני, ברגע שהיא אמרה את שם השיר, נכנסה בי שלווה ותחושה של חזרה הביתה.


על המשוררת


את השיר "היי שקטה" כתבה המשוררת רחל שפירא. היא נולדה ב 1945, וגדלה ומתגוררת בקיבוץ שפיים. בעבר הייתה מורה לחינוך מיוחד וכן מורה באולפן עברית.

רחל התפרסמה לראשונה ב 1967 כאשר המלחין יאיר רוזנבלום גילה את השיר שלה "מה אברך" והלחין אותו עבור להקת חיל הים והסולנית רבקה זהר. רבים משיריה התפרסמו, בשיתופי פעולה עם מלחינים וזמרים רבים, ביניהם: "כמו צמח בר", "שירשל יום חולין", "עוד יום", "אסמרלדה", "עוד יהיה לי", "קפה אלהמברה" ועוד רבים אחרים.


הצלמת


אני שמחה על ההזדמנות להתארח שוב בין מילותיה של שולי🙏🏼

אני שירלי גולן, אם ואשת איש, צלמת ומנהלת קהילות נשים.

הבייבי האחרון נקרא "פעימות", שם כל אחת מכן יכולה להשתלב כרצונה בפעילויות שונות כמו מפגשים, סדנאות וטיולים בארץ, כשאהבתי לאמא אדמה והאמונה בכח נשי נותנים את הטון העיקרי. מוזמנות להצטרף 🍃

אפשר לעקוב וגם ליצור קשר דרך דף האינסטגראם של פעימות, דף הפייסבוק של 'פעימות' ודף האינסטגראם של צילומיה של שירלי.


להרחבת מעגלי החוויה


הבלוג של המסע של זהר וניצן, "לקחנו את הגלולה האדומה"

אתר הוואטסו של זהר בניו יורק - Watsu In The City

האתר 'זהר כבר בדקה'


ומה אתכם?

האם אי פעם בראתם את עצמכם מחדש או התחלתם מסלול חדש בחיים? ספרו לי כאן בתגובות על רגע של שינוי משמעותי בחייכם.


סקרנים להכיר עוד אנשים שעשו שינוי משמעותי בחייהם? רבים מהמרואיינים והמרואיינות בבלוג עשו שינוי שכזה. ממליצה לכם בחום להתחיל מהראיונות עם רונה שפריר, שרון טל או רחלי אלון.


מוזנים להירשם לבלוג ולקבל את הראיונות הבאים ועדכונים נוספים ישירות לתיבת המייל שלכם!

176 צפיות