אל יעל הגעתי כשביקשתי עזרה בפייסבוק למצוא ארגונים ועמותות שאוכל לתרום להם את המופע שלי "שירי מסע וריפוי" במתנה ליום האישה 2020. בסופו של דבר לא נוצר הקשר בזמן וגם לא ממש היו אירועי יום האישה בשל הקורונה וכעבור כמה חודשים החלטתי לפנות אליה שוב ולהציע לה להתראיין לבלוג שלי. ולמה בעצם? כי ראיתי שיש כאן זיק מיוחד של תרומה לעולם, עוד לפני שהבנתי מה בדיוק יעל עושה.
את הראיון הפעם מלווים צילומיה הקסומים של עינת גבאי, כולם עוסקים מטבע הנושא, בבית.
יעל חיה בירושלים ומפעילה מזה 4 שנים את פרויקט "שירת הלב" - דירות לבנות שלא יכולות לגור עם ההורים שלהן, והן למעשה מחוסרות קורת גג, מכל מיני סיבות. מדובר בנשים מעל גיל 18 ועד גיל 28 לערך. "במרבית המקרים", היא מספרת, "מדובר בסיפור של אלימות או ניצול מיני והאישה חייבת שיהיה לה בית, מקום שבו היא מוגנת".
יעל היא אישה חרדית, שחזרה בתשובה לפני 30 שנה. "אני לא אוהבת הגדרות", היא אומרת. "מרבית הנשים שמגיעות אליי באות מרקע חרדי, אבל היום הן יכולות להיות חילוניות או דתי לייט. אני לא מנסה להשפיע על הבחירה הדתית שלהן ואנחנו לא מתעסקות בזה בכלל. אני רואה אותן כל אחת בת יחידה בעולמה ומחפשת איך לעזור לה מבחינה סוציאלית, שתצליח להיות עצמאית, לנהל חיים עצמאיים. אני מנסה להבין מה המצב שלה כרגע (חלקן ישנות ברחוב או בכל מיני תנאים לא תנאים), וגם מה החלומות שלה, לאן היא שואפת להגיע".
יעל משתדלת לעזור קודם כל עם הדיור, מתוך תפיסת עולם האומרת ש"אם אנחנו ניתן לה את כל התמיכה – לימודים , עבודה וטיפולים ואין לה מקום יציב להיות בו, זה לא יעבוד, זה קצת כמו לשפוך לכלי בלי קיבולת". הנשים יכולות להיות בדירות עד שנתיים ואם יש צורך אז גם יותר. "חשוב שיהיה לה תמריץ להתקדם", מסבירה יעל, "אם אראה שהיא בתוך תהליך וזקוקה לעוד זמן, אאפשר לה להישאר בדירה עוד".
תהיתי כיצד הסביבה מקבלת את מה שהיא עושה ויעל סיפרה שאיננה קשורה לשום קהילה. היא חיה בשכונה מעורבת בירושלים, בה יש אנשים מהזרם הדתי לאומי, קצת חילונים וקצת חרדים כך שאין ביקורת מהסביבה על מה שהיא עושה.
נשמע מאד בודד במערכה, אמרתי לה. "כן ולא", היא עונה. "בכללי כן. אבל אני שמחה במה שיש לי, חשוב לי שיהיה לי חופש פעולה לעזור ולתמוך, כי ברווחה יש קריטריונים מאד ברורים לגילאי 18-26 ונאלצים לסרב לתת עזרה. אצלי זה יותר אנושי. מאד קשה לי, לטוב ולרע, לדחות נשים שפונות אליי. גם אם אני לא יכולה לעזור לה אצלי אנסה למצוא לה פתרונות. להתקשר, לחפש לה מקום. אין להן אף אחת בעולם, את הכל בשבילן".
יעל רואה כל הזמן לנגד עיניה את המטרה שהנשים יצאו לחיים עצמאיים וחופשיים. "אני רוצה לעזור אבל גם שהן לא תהינה תלויות בי. ללמד אותן לקחת עצמאות על החיים שלהן. אם מישהו עוזר לך, הנטייה להיות תלויה בו, ולשחרר מתלות זה דבר לא קל. הן באמת צריכות אותי". המחויבות האישית העמוקה של יעל כבר הביאה אותה לחתימת ערבות בעת חתימה על חוזה שכר דירה. "אין לי ללב לומר לא", היא מסבירה", "כי יש כאלה שאין להן אף אחד בעולם. זה כמו לזרוק אותה חזרה לרחוב. היא כמו הבת שלי".
תהיתי מה מקור השם "שירת הלב", שמשך אותי אליה באופן טבעי, כמי שמחוברת לשירה וללב. "היה לי פעם מזמן ארגון שנקרא "שירת הלב". עבדתי עם נערות צעירות וזה היה כמו מעין מועדונית אחר הצהריים שבה עשיתי פעילויות כדי שלא יסתובבו ברחוב. הכוונה היא שכל אחת יש לה את הניגון שלה, השיר שלה, הייחוד שלה. אני לא מסתכלת עליהן ככלל, אלא כל אחת כפרט. הארגון השתנה והשם נשאר". ולי ברור שגם הלב נשאר באותו המקום.
סיפור חייה של יעל הוביל אותה למקום שהיא נמצאת בו היום והיא בכנות מספרת שבהתחלה כלל לא קישרה את מעשיה למסע חייה הפרטיים. " היום אני יכולה לומר שכן יש קשר לדברים שאני עברתי בחיים" היא אומרת. " אני שיניתי מסלול מחילונית לחוזרת בתשובה ואני מכירה היטב את הרצון שיקבלו אותך בעולם שעזבת ושיקבלו אותך בעולם החדש, את ההרגשה שאת קצת דחויה במשפחה ואת סוג ב'. היו תקופות שהייתי קצת ברחוב, לא ממש כמו הבנות שמגיעות אליי אבל כן נזקקתי לעזרה של אנשים. יכול להיות שגם השנים הרבות בתור ילדה בבית ילדים בקיבוץ מתחברות כאן, הכל משפיע בתת מודע".
החיפוש של יעל מתחיל בגיל צעיר מאד. "מאז שהייתי ילדה קטנה, בת 5 לערך, הייתה לי הרגשה של חיפוש פנימי. שאלתי את עצמי המון שאלות - מה אני עושה פה?, למה אנחנו נמצאים פה? לכאורה החיים היו שמחים, אבל בחדרי חדרים אנשים נראו לי תמיד עצובים, כמו חיים איזו ברירת מחדל... חיפשתי בכל מיני מקומות, ניסיתי המון סוגים של ספורט. הייתי אדם חי ושמח אבל זה היה נראה לי תמיד שמחה לא אמיתית, שזה לא זה".
אחרי השחרור מהצבא יצאה יעל לחו"ל וגם שם הרגישה שלכאורה הכל בסדר, אך עדיין הכל נראה בעיניה חסר תכלית. "השתמשנו גם בסמים והיה נראה לי שזה משהו שעושים כי לא מוצאים את השמחה האמיתית. כשחזרתי לארץ פגשתי את מי שהיום הוא בעלי, באילת בחווה חקלאית. הוא התחיל לחזור בתשובה. לא מאד רציני, אבל הוא היה קצת בקיא והתחלנו לדבר ואני הלכתי שבי אחריו. הוא לא ביקש ממני כלום, אבל החיים שלו קסמו לי. פעם ראשונה הרגשתי מאושרת בשלמות, יכולתי לעזוב את הסמים".
במשך השנים נולדו עשרה ילדים והיום יש גם עשרה נכדים ויעל גיבשה לעצמה דרך חיים. בתחילה עזרה לחוזרים בתשובה, "ללא כוונה תחילה, כך קרה", היא אומרת, ועם השנים זה התחלף ליוצאים בשאלה, צעירים שמחליטים לשנות דרך מהעולם החרדי. "לא אהבתי את התנהלות כלפיהם", היא מספרת, "ששולחים אותן למדרשות של חוזרות בתשובה כדי להחזיר אותן בתשובה או מחתנים אותן צעירות או שולחים אותן לחו"ל ולא מתמודדים עם הבעיה האמיתית מהשורש, רק מטאטאים לכל הכיוונים".
"שירת הלב" זו עמותה, ויעל מגייסת כספים מתרומות. "ישנם תומכים קבועים ועשינו גם גיוס המון", מספרת יעל, "אבל אני מקווה שיגיע זמן שגם המדינה תתמוך בפרויקט. כרגע, עיקר שיתוף הפעולה עם הרווחה הוא חד כיווני – נשים מגיעות אל הרווחה והם מפנים אליי, כי להם אין פתרונות לתת..." יחד עם יעל עובדות כמה מתנדבות שמלוות את הבנות, אבל רוב הנטל מונח על כתפיה של יעל, "אני זמינה 24/7", היא אומרת.
כרגע ישנן בעמותה 3 דירות ובכל דירה 4 בנות, ובנוסף ישנן עוד כמה דירות שיעל תומכת בהן באופן פרטי, סך הכל כ 15-20 בנות שיעל תומכת בהן באופנים שונים. היא גם אמא לעשרה ילדים. "כרגע נשארו 4 ילדים בבית, הגדול בן 22, השני בן 18, שלישי בן 16. הם רוב השבוע לא נמצאים בבית ויש ילדה אחת בת 12, כך שאני כמעט כמו אם לילדה אחת", היא צוחקת.
ומה החזון שלך? אני שואלת. שני צדדים לחזון, היא עונה:
"מבחינה ניהולית הייתי רוצה שהעמותה תהיה יותר מבוססת כלכלית, גם על תקציבים מהמדינה וגם עם הכנסות קבועות ואפשרות להעסיק יותר עובדים בשכר.
מהצד הרעיוני, הייתי רוצה לפתוח עוד דירות בעוד מקומות בארץ וגם להרחיב את הפעילות לתחום של גמילה מסמים ומציאת פתרונות דיור לנשים עם בעיות נפשיות . יש כמה מקומות בארץ שעוסקים בתחומים האלה אבל הם מעטים מידי ביחס לצורך בשטח ".
נשארתי עם שפע השראה מהשיחה עם יעל, ואני מקווה שיום אחד גם ניפגש, פנים מול פנים. בלב כבר נפגשנו.
שירה והשראה:
כבכל ראיונותיי כאן בבלוג, ביקשתי מיעל לבחור שירים שמעוררים בה השראה. היא הציעה כמה שירים, שניים מהם נגעו לליבי במיוחד ופתאום אני מבינה שיחד הם מייצגים את החיבור המיוחד בין העולמות מהם באה יעל. הראשון הוא הטקסט של הרב קרליבך, "הגיבן הקדוש", בעיבוד, לחן וביצוע של אהרן רזאל. שיר עם מסר עוצמתי לחיים שברור כשמש מדוע יעל מתחברת אליו. כדור שלישי לשואה הזכיר לי השיר את סבי, זכרונו לברכה, שכתב את עדותו לאחר השואה, וחזר והדגיש את המעשים הטובים שעשו עבורו במהלך השנתיים בהם שרד כמה מחנות עבודה והשמדה. האזנתי וצפיתי בקליפ ופשוט דמעתי.
השיר השני, שיר ישראלי מובהק, השיר "ככלות הקול והתמונה" מאת יענקל'ה רוטבליט ובביצוע של תיסלם. בימים אלה של משבר הקורונה, השיר הזה מקבל משנה תוקף בצורה מדהימה. השיר מדבר אל ועל אדם מפורסם, שיש לו לכאורה הכל ובכל זאת נשאל, "מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בשביל מישהו?" בימים אלה של שבר עולמי, היכולת לעשות משהו בשביל משהו אחר, שמצבו פחות טוב משלי, הוא אולי המפתח עבור כולנו ( כן כולנו) ליציאה מהמשבר הזה, לפחות מהפאן הנפשי והחברתי.
גם השיר הזה יצטרף לפלייליסט של הבלוג, "שירה והשראה" .
השיחה עם יעל וחיפוש הצילומים עם עינת, הזכירו לי שגם לי יש כמה שירים משלי על בית, האחד "כשחוזרים הביתה", מולחן , והשני "בית", לא הולחן. הרגיש לי מתאים מאד, אז אביא אותו כאן:
בית מילים: שולי מיטלברג-השלי
כמה כמהה אדם לבית, אחד כזה עם קירות, שיגנו מרוחות השמיים ויאספו את רוחות נפשו, כזה עם פינה לבשל להזין את גופו במיני שורשים ולהניח את הגעגועים בתוך קערת מרק כזה עם פיסת כר ומחצלת להניח ראשו בשעת לילה, ומים חיים שינקו את גופו וירוו נשמתו. כשנודד האדם וביתו מתחלף, מתרחב ומצטמצם, מתחמם ומתקרר, מואר או מתקדר עושה האדם את נפשו ושמחתו לביתו. אך נדודים מטבעם מעוררים כמיהה לבית, כזה עם קירות ומטבח ומחצלת ומים להניח בו נפשו, גופו ורוחו ולנוח.
על המשוררים
אהרן יוסף רזאל הוא זמר-יוצר, מוזיקאי, מלחין, ופזמונאי ישראלי, יליד 1974. שירת בצה"ל כמעבד מוזיקלי בחיל חינוך, וחזר בתשובה יחד עם משפחתו לאחר הצבא. רזאל התחיל מהמוסיקה הקלאסית אך לאחר שחזר בתשובה התחבר יותר למוזיקת רוק והוא משלב ביצירותיו גם ג'אז ובלוז. הטקסטים שלו מתבססים על המקורות היהודיים ועל כתיבה אישית וחלקם בעלי מסרים פוליטיים ודתיים והוא היה
מהראשונים שיצרו את מה שנקרא היום "מוזיקה יהודית מקורית". מתוך ויקיפדיה.
יענקל'ה רוטבליט - מגדולי הפזמונאים בישראל, כתב מאות שירים, רבים מהם בוצעו על ידי אמנים ידועים מאד, כגון "אמא אדמה", "כמה טוב שבאת הביתה" , "חוזה לך ברח", "רואים רחוק רואים שקוף" ועוד ובשנת 1998 זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים.
בשנת 2011 החל לעבוד על פרויקט "החצר האחורית" יחד עם תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן. רוטבליט כתב את כל 14 השירים באלבום הראשון, שיצא במימון המונים, ומאז כבר יצא אלבום שני. עוד על יצירותיו ניתן לקרוא כאן, בויקיפדיה.
על הצלמת
עינת גבאי מצלמת את שהעין רואה והלב מבקש. אפשר לעקוב אחר צילומיה וליצור קשר
להרחבת מעגלי החוויה
ניתן למצוא את יעל בדף הפייסבוק של העמותה, או בדף האישי שלה: יעל אדל הורביץ בפייסבוק .
וגם באתר של "שירת הלב" .
Comments