• Shuli

רחלי אלון רוצה להגיד

עודכן ב: 8 מאי 2019

צילום: שולי מיטלברג-השלי, מילים: תמר קפואונו

את רחלי אלון פגשתי במרחבי הפייסבוק לפני שנה, כשחגית אלמקייס סיפרה שהיא עומדת להתארח ב'מתחם המילה' של רחלי במסגרת 'שבת אמנים' בטבעון, אירוע המתקיים בכל שנה לקראת פסח. מתחם המילה מאגד אמניות שיצירתן שלובה ומושפעת ממילים, כתב וכתיבה. השנה יתקיים האירוע ב 5-6.4.19. לאורך כל שעות המתחם יתקיימו בו סדנאות והדגמות בחינם של האמניות השונות ומומלץ ממש להירשם מראש או להגיע לראות ולרכוש מן המוצרים.


מאז אותו פרסום עקבתי אחרי רחלי ובהדרגה התוודעתי ליצירות המרגשות שלה ולעולם המילים והחומר שהיא משלבת באופן יצירתי ומרגש כל כך. והנה, עברה לה שנה, עוד רגע שוב חוזר מתחם המילה ונוצרה ההזדמנות להיפגש ולשוחח, איזה כיף!

אל הראיון הפעם הגעתי עם רוית אורגד ברלב, מעצבת בתים ובעלת הבלוג Ravit Orgad Barlev. היא הגיעה מתחום עיצוב הבית ואני מתחום השירה, והביקור יחד אצל רחלי היה שילוב מושלם בין שני הבלוגים שלנו.

אגב, ביום ההולדת שלי המלצתי בפוסט פייסבוקי למכריי ואהובי לרכוש עבורי מתנות מיצירותיה של רחלי אבל אף אחד לא זרם איתי. אז רק שתדעו שלרחלי יש אתר חדש ועכשיו תוכלו לפנק אותי בלי לצאת מהבית! בינתיים, כוס אחת כבר יש לי (-:


כאשר אני מבקשת לראיין אדם לבלוג, פעמים רבות זה קורה בעקבות היכרות ראשונית עם עולמו, אם בעקבות טקסטים שהוא/ היא כותבים, מפגש ראשוני מאד, או תחושת בטן כלשהי. אני לא יודעת הרבה על האדם ובראיון נפתח בפניי עולמו. מה שמוזר מצד אחד והגיוני כל כך מצד שני, זה שתמיד מתגלות כמה נקודות השקה משמעותיות בין החיים שלי לאלה של המרואיין/ת. בנוסף, מרבית המרואיינים שלי עשו דרך אמיצה בחייהם, בה הם בוחרים להקשיב לליבם. וזה מרגש ממש.

במקרה של רחלי, לא ידעתי עליה כמעט כלום, מלבד העובדה שהיא יוצרת כלי חימר שעליהם ציטוטים מתוך שירים וקראתי כמה פוסטים שכתבה לאחרונה על האתר שהיא בונה בימים אלה. זהו.

כשנפגשנו ורחלי פתחה במשפט: "אף פעם לא חלמתי להיות קרמיקאית, לא ראיתי אי פעם את עצמי בדמיוני חיה כאמנית", ידעתי שגם כאן יתגלה, עוד מעט, סיפור אישי על הקשבה לקול פנימי שמבקש ללכת בדרך חדשה.



צילום: שולי מיטלברג-השלי, מילים: אמיר דדון

לא משאירה את הלב בחוץ


"גדלתי בבית של שני אקדמאים", מספרת רחלי, "כל הקיר של הסלון היה עמוס מדפי ספרים, רצפה עד תקרה. במשפחתי מאד העריכו מצוינות אקדמית, עשיה אקדמית, ולכולם היו ברור, כולל לי, שיהיה לי תואר אקדמי. אמנות הייתה משהו שלא עלה על הדעת שמתפרנסים ממנו". (נקודת השקה מס' 1 , אני חושבת לעצמי). "לא קיבלתי שום חינוך לאמנות", היא ממשיכה. "בתור ילדה הייתי תולעת ספרים, קראתי הכל, כל הזמן הייתי עם הספר.

בתיכון גיליתי את השירה. למדתי במגמת ספרות וכשכולם למדו 3 שירים של ביאליק אני קראתי את כל הספר. בשנות ה- 20 זה כבר הפך מנהג קבוע, הייתי קוראת שירה בלילות ומתרגשת עד עמקי נשמתי - אבל זה היה רק ביני לבין עצמי. הלכתי ללמוד ספרות עברית בירושלים ועזבתי אחרי חצי שנה כי זה הרגיש כמו לנתח גופה – אין רוח חיים. הבנתי שאני צריכה לברוח משם כדי שלא יהרגו לי את השירה".

אני שומעת את דבריה של רחלי ונזכרת בראיון שערכתי עם יהודית פלד, שהייתה המורה שלי לספרות בתיכון ובחרתי לחזור אליה כעבור יותר מעשרים שנה כדי לברר מדוע היא זכורה בליבי כמורה לחיים. המשפט שאמרה שם על אותו המקצוע, פתאום מקבל כפל משמעות. "אני לא מנתחת", היא אמרה," אין לי צורך לנתח את הטקסט. אני קוראת, וקריאות יש הרבה". איזה מזל שיהודית לא הרגה לי את השירה.

רחלי ממשיכה ומספרת שלמדה תואר ראשון ושני בפיסכולוגיה קלינית ותוך כדי התואר השני הבינה ש "רק מילים לא מספיק לי ופסיכולוגית לא אהיה"' כדבריה, ואני נזכרת איך עצרתי את לימודי בסוף שנה א' לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומסיבות דומות מאד... (נקודת השקה מס' 2).



צילום: רוית אורגד, מילים: אריק איינשטיין, עידן רייכל

אני כבר לא


ואז היא מספרת על תחילתו של שינוי בחייה. "אחי הצעיר ממני ב- 9 שנים נהרג. היה צורך בריסטארט. לא ידעתי מה בדיוק, אבל הרגשתי בקצות האצבעות את הצורך לגעת, זה היה מאד פיזי. התשובה הגיעה דרך הגוף. הלכתי ללמוד שיאצו והתחלתי לטפל בשיחה ובמגע. אח"כ התחתנתי, ילדתי שני ילדים ואז נולדה הבת השלישית. אבל מחופשת הלידה של הילדה השלישית לא חזרתי לעבודה. חליתי מאד במיגרנות קשות ולא יכולתי לעבוד יותר. הגעתי למצב שבו הייתי בהתקף 3 ימים ברצף בכל שבוע".

רחלי מספרת כי ניסתה טיפולים רבים ושונים בתחום הרפואה המשלימה ולבסוף, אחרי שדבר לא עזר, פנתה אל הרפואה הקונבנציונלית והתרופות שקיבלה למעשה החמירו את מצבה מאד. "הגעתי למצב בו אני לא יכולה לטפל באף אחד יותר והייתי צריכה לטפל בעצמי", היא מספרת, "וכדי לא לטפס על הקירות בבית מרוב שעמום, הלכתי לחוג קרמיקה. אני לא אשכח את הרגע בו נכנסתי לחדר לראשונה, ריח האדמה הרטובה והמבטים המחייכים של קבוצת הנשים שישבה שם. התנסתי מעט עם האובניים - הצלחתי למרכז אבל לא להרים, מה שהיה מאד סימובלי לחיי, בתקופה בה הכל התפרק - הזהות המקצועית, התפקוד ההורי, כל הדברים שדרכם הגדרתי את עצמי בעולם. כשהתחלתי בניה ביד, סוף סוף מה שיצרתי נשאר יציב ולא התמוטט".

אם יש תחום אמנות פלסטית אחד שאני אוהבת ומתחברת אליו ברמה חושית, זה החימר. למדתי שנה אחת פיסול בחימר אצל חווה דרורי ועד היום שני הפסלים שיצרתי אז ניצבים בבית הוריי. (נקודת השקה 3).


צילום: רוית אורגד, מילים: לאה גולדברג

אין ממה להישמר


רחלי התאהבה בחימר והחלה להגיע לחוג קרמיקה בתדירות הולכת וגדלה. באחד מהתקפי המיגרנה הגתה את מה שהיא עושה היום - "חשבתי לעצמי, מה אם אשלב את האהבה הכי ישנה שלי עם האהבה הכי חדשה שלי? השם, "כלים אומרים שירה", הופיע באותו רגע, ואיתו גם ההבנה שאני רוצה לשתף את העולם ביצירות שלי. לקח לי חודש לאזור עוז ולשאול את המורה האם זה אפשרי בכלל לכתוב על הכלי..."

הכלי הראשון שרחלי יצרה עם כיתוב היה צלחת קטנה שעליה כתבה את השיר של רחל המשוררת, אותו הקריאה לבן זוגה ביום חתונתם ובחרה להעניק לו לרגל יום נישואיהם התשיעי. "כשהוא קיבל את זה הבנתי מהבעת פניו שיש כאן משהו שנוגע באנשים, שמפעיל אותם".


במהלך השנים למדה רחלי את עבודת הקרמיקה באופן מקצועי, פיתחה שיטות לעבודה עם הדפסים מיוחדים שהיא מייבאת מיפן ובשלב מסוים, כאשר הביקוש עלה על ההיצע, החלה לעשות מיקור חוץ לכלים, על פי דגמים שלה. "בעצם, מה שאני עושה היום עם הכלים זה מה שיש לי בו את הייחוד הגדול – אני מעצבת כוס עם גלזורות, כתיבה והדפסים. אני עושה היום את הדבר שבו יש לי הכי הרבה מה לתרום".

חשוב לציין שעל השימוש בשירים רחלי משלמת זכויות יוצרים לאקו"ם ולגורמים נוספים. "חשוב לי שמה שאני מייצרת יהיה חלק מסחר הוגן והגון", היא מסבירה, "כשהתוצר הוא חלק מתהליך שיש בו כבוד לכל היוצרים שלו, הוא מביא איתו תחושה נעימה, מכבדת ומותאמת. נעים למכור אותו, נעים לקנות אותו, נעים להשתמש בו".


צילום: תמרי גת צילום תיעודי


כל מה שבחוץ ממילא מתקיים בתוכי


שמתי לב שיש לי נטייה להתעניין בסיפור של האדם. ואילו רוית, שבאה מתחום עיצוב, בחרה לשאול גם שאלות הנוגעות לחומר. כשרוית שאלה את רחלי מה בעצם היא אוהבת באמנות שהיא יוצרת, חשתי שתשובתה של רחלי היא שירה בפני עצמה: " אני אוהבת את החיבור בין החומר והרוח, בין הדבר הכי חומרי שיש - האדמה, לבין מה שעבורי מייצג עולמות של רוח, שזו השירה. יש משהו בשירה שמצליח לזכך ולזקק אמת מאד עמוקה על החיים. עבורי, הרעיון שבכוס שאת שותה, הכי יומיומית, יש גם את הדבר הכי נשגב, זה שילוב שיש בו קסם. אני מאמינה שברגע שהמילים כתובות על הספל ואת קוראת אותן אז המשקה שתשתי נטען במשמעות שלהם.

"בנוסף, אני חושבת שכשאת בוחרת לעצמך את הכלי עם המילים המדויקות לך, את בעצם מראה לעולם מה את אוהבת, מה מדבר אליך, מה נוגע בך. כשאת מניחה את הכוס עם המילים על השולחן, את מניחה את הלב שלך על השולחן. יש בזה נראות ונוכחות ואלה נושאים שמאד מעסיקים אותי. הייתי אדם מאד נחבא אל הכלים ומאד שקופה, עד גיל 17 בערך, אבל גם אחר כך. להראות את עצמי באמת, העזתי רק כשהתחלתי לעסוק ביצירת הכלים".


החימר כשלעצמו, כפי שרחלי מספרת, מורכב ורב רבדים. "הוא יכול לעבור בין המון מצבים, מרטוב וגמיש עד לקשיח, נוקשה לגמרי. כל עוד לא שרפת אותו הכל הפיך, אפשר לחזור ולתקן טעויות. אפשר גם למחזר – לשים במים ולחזור להתחלה. הוא חומר סלחני. הוא גם סופג. מצד שני, יש לו גם גבול, הוא סלחן עד שהוא כבר לא.

אני אוהבת את כל השלבים של העבודה. אני מאד אוהבת את אוושת המכחול על הכלי של הביסק (שרוף שריפה ראשונה). צריך להיות ממש בשקט כדי לשמוע את זה, זה מדהים. זה כמו להקשיב לרוח.

ובסופו של דבר, כיצירה מוגמרת, הוא שברירי. והנה עוד הזדמנות ללמוד ענווה וצניעות".


רחלי מספרת שהיא שואבת השראה מהטבע שנמצא ממש מעבר לבית שלה, משירים שהיא שומעת ברדיו, מאנשים שמביאים אליה שירים. "אני מרגישה שהכל קיים כבר בתוכי ואני צריכה עזרה לתווך את זה החוצה, להשתיק את בליל הרעש כדי שאוכל להתחבר למה שקיים ממילא".

חשוב לרחלי לציין שהשירים שנבחרים להיכתב על כלים הנם שירים שמביאים עמם חסד והשראה, משום ש"כאשר אנו שותים כוס קפה בבוקר, אנחנו רוצים להתרומם ולא ליפול. גם אם יהיה שיר שעוסק בכאב, הציטוט יתמקד ביכולת להתגבר עליו". ולכך, ככל הנראה, אני מתחברת באופן מיוחד, יותר מכל מה שפגשתי ברחלי, שהרי זו המטרה העיקרית של הבלוג שלי - להפיץ בעולם שירים שמעוררים השראה ותורמים לעולם טוב יותר, כמו האנשים שבוחרים בהם.



צילום: תמרי גת צילום תיעודי

שירה והשראה


טוב, ברור שכאשר ביקשתי מרחלי לבחור שיר אחד היא לא הייתה מרוצה… כי איך תבחר בין כל השירים שהיא אוהבת?... לאחר שביקשתי שתתמקד בשלושה שירים היא בחרה באלה:

״השיר הראשון שאני תמיד שולפת, הוא "האמנם" מאת לאה גולדברג, והשורה האלמותית מתוכו: "ופשוטים הדברים וחיים ומתר בם לנגוע, ומתר ומתר לאהוב". זה המוטו שלי לחיים, זה המוטו של האתר, זה הבסיס, משם מתחילים. זה כמו אוויר לנשימה, אי אפשר בלעדיו.

השיר השני שתמיד יעלה הוא "שמחות של יום חולין", מאת רחל שפירא, והמשפט הנפלא מתוכו: "יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד". הוא מקפל בתוכו את הרציונל לעסק שלי. ערבוב של חול עם קודש, חומר ורוח, שילוב של עולמות.

והשיר השלישי, זה שאיננו באוטומט, הוא שיר שנחשפתי אליו לפני כמה חודשים, דרך מישהי שהגיעה באחת הסדנאות (זו, אגב, דרך מעולה להכיר שירים חדשים!). הוא נקרא "אני רוצה להגיד", מאת תמר קפואנו. מצאתי אותו ברשת רק במקום אחד - בדף הפייסבוק שלה, בהמשך לסדנה שהיא פרסמה. זה שיר שאני מזדהה לחלוטין עם החלק הראשון שלו, מרגישה שהגשמתי אותו במלואו, ושאני בתהליך עם החלק השני שלו. מעין כמיהה או משאת נפש, יעד נכסף".


"אני רוצה להגיד"

מאת: תמר קפואנו


אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיד אֲנִי כְּבָר לֹא מַשְׁאִירָה

אֶת הַלֵּב בַּחוּץ כְּשֶׁאֲנִי בָּאָה

כְּמוֹ שֶׁמַּשְׁאִירִים נַעֲלַיִם מִחוּץ לְשַׁעֲרֵי הַבָּתִּים

אֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר שֶׁאֲנִי כְּבָר הוֹלֶכֶת יְחֵפָה

כִּי אֵין מִמָּה לְהִשָּׁמֵר

כָּל מָה שֶׁבַּחוּץ, מִמֵּילָא כְּבָר מִתְקַיֵּם בְּתוֹכִי



על המשוררת:


תמר קפואנו - משוררת, בשלהי כתיבה של רומן. עוסקת בפסיכותרפיה טראנספרסונלית, מתמחה בליווי של אמנים בתהליכי יצירה.

השירים שלה מרוכזים בפייסבוק בדף הפרטי שלה .

תמר מספרת על עצמה: " התחלתי לכתוב שירים מהרגע שלמדתי לצרף מילים... הייתי עומדת באוטובוס ליד אמא שלי, מדלקמת לקהל הנוסעים, הם היו מוחאים כפיים והייתי קדה להם".



להרחבת מעגלי החוויה


ניתן להגיע לסטודיו של רחלי לסדנאות יצירת כלים משלכם ולבחור את הטקסטים שאתם רוצים לכתוב על הכלים וכמובן כדי לרכוש כלים.

אפשר גם ליצור קשר דרך דף הפייסבוק שלה או דרך האתר שלה.


על רוית אורגד ברלב, השותפה לראיון:


רוית, מעצבת בתים, מלקטת סיפורי בתים וכותבת בלוג על עיצוב ועל אמנים ויוצרים ישראלים. כך נוצר החיבור בין הבלוג שלה לבלוג שלי. רוית גם יוזמת ימי תוכן וסופי שבוע לנשים - מומלץ ממש בחום! אני פגשתי את רוית בסופ"ש קסום בראש פינה ומאז אנחנו רוקמות יחד מילים, רגשות, צבעים וחלומות.

ב- 3.5.19 גם אתארח אצל רוית בסלון עם המופע שלי. שריינו לכם את שישי בבוקר! כל הפרטים כאן.

ניתן לקרוא עוד על רוית והאמנים שהיא פוגשת וליצור איתה קשר דרך האתר שלה ודף הפייסבוק שלה .


צילום: שולי מיטלברג-השלי

0 צפיות