• Shuli

מודה אני - סיכום 2008

עודכן ב: 8 מאי 2019


צילום: שולי מיטלברג-השלי

האמת שלא ממש התכוונתי לכתוב פוסט סיכום שנה.

אבל אז התחלתי לחשוב על השנה שהייתה ופתאום התחלתי להבין שזו הייתה שנה מיוחדת מאד, שנה של המון התחלות וצמיחה ואומץ והתקדמות בדרך. שנה שבה לא רק שאבתי השראה מאחרים, התחלתי גם ליצור בעצמי, את מה שמעורר בי השראה, את מה שפעם לא העזתי לחלום שיקרה.

חשבתי שכן ראוי להניח את התהליך שעברתי במילים, כי לכתיבה יש כוח להנכיח, להמחיש עבור עצמי את ההישגים, להתבונן מחדש ולראות את הדברים באור אחר, נוסף, וגם לאפשר לי לאגור כוחות לקראת השנה הבאה.

ואולי, אם מישהו יציץ כאן בפוסט, וילך איתי את השנה הזו דרך המילים, יוכל לראות שדבר מוביל לדבר, אפשר להתחיל מזרע קטן של יצירה, הרבה אמונה, והקשבה לעצמי ודברים מתפתחים בקצב שלהם.


עוד סיבה לכתוב את הפוסט הזה הייתה מכיוון ששירים רבים הגיעו אל הבלוג מאז שפתחתי אותו במאי 2018 , חלקם דרך מרואייני וחלקם מיוזמתי, אבל יש שיר אחד שעדיין אף אחד לא הביא וממש רציתי שיכנס לפלייליסט. שיר שמילותיו חזקות מאד עבורי, ומתאימות לסוף שנה, כמו גם לכל יום בשנה, ויש לו ביצוע מוזיקלי שפשוט נוגע בנימי הנפש הדקים ביותר. אז הנה הוא כאן, מודה אני (מילים ולחן מאיר אריאל) בפוסט סיכום השנה שלי ויכנס אחר כבוד לפלייליסט של שירה והשראה. השיר הזה הוא "מודה אני", של מאיר אריאל, בביצוע הפשוט מופלא של אפרת גוש, מתוך הסרט אבידות ומציאות.


צילום: שולי מיטלברג-השלי

על כל החסד והאמת


אז שנת 2018 הייתה עבורי שנת צמיחה מטורפת, קצת כמו הסיפור על הבמבוק הסיני, שמכין את עצמו במשך 4 שנים ורק בחמישית פורץ החוצה. התחלתי את השנה בחודש ינואר עם ההוצאה לאור של ספרי ״שירי מסע״, המכיל בתוכו שירים שכתבתי במסע שלנו בעולם ובמסע הפנימי שעברתי דרך הניתוק מחיי היום יום והנדודים בעולם.

בפברואר התקיימה ההרצאה הראשונה בעקבות הספר, אז היו בה שלושה שירים שבוצעו בשירה והיום יש כבר יותר משמונה. למדתי המון מההרצאה ההיא - בעיקר מה אני לא רוצה לעשות ( לדבר במשך שעה) ומה אני כן רוצה ( לשיר).


במרץ היה אביב ומצאתי את עצמי מצלמת ומצלמת ומצלמת, את הפריחות וטיפות הטל וזריחות מופלאות… המשכתי גם לכתוב שירים ולפרסם בדף השירים שלי בשולי המילים, ובאפריל כבר הרגשתי את בואו של הבלוג ובשלב מקדים כתבתי פוסט בפייסבוק ובו ביקשתי המלצות לשירים מעוררי השראה. הפוסט קיבל עשרות תגובות וגיליתי ים עשיר של שירים לצלול אליו ונושא שאנשים אוהבים להתחבר אליו.


במאי פתחתי את הבלוג הזה, בו אני כותבת על שירים מעצימים ומראיינת אנשים מעוררי השראה. מדוע פתחתי אותו כתבתי בפוסט הראשון. תוך כדי יצירת הבלוג הבנתי שבעצם מדובר באתר לכל דבר, התחלתי לסדר את העשייה שלי באופן שאחרים יכולים גם להבין ובשאיפה, להתחבר, וגיליתי שיש לי מלא מקורות השראה.

ואז, יחד עם הפחד ממה יגידו והאם יסכימו, התחלתי לבקש מאנשים שבעיניי הם מעניינים, מסקרנים ומעוררי השראה, להתראיין לבלוג. ולשמחתי, אף אחד לא סירב, אפילו אלה שלא הבינו מה זה בכלל בלוג ולמה צריך את זה….

גיליתי ואני ממשיכה לגלות כל כך הרבה אנשים מרתקים, ממש קרוב אליי, והתחלתי להבין שאני במעין מסע-חקר אחר ההשראה האנושית. כל אדם והסיפור המרתק שלו והתובנות המיוחדות שלו, שאני לוקחת עימי מהמפגש. מהכתיבה בבלוג גם גיליתי כמה אני אוהבת לכתוב, ולא רק שירה.


לאחר שבוע גם התקיים המופע הראשון של קבוצת האקפלה שאותה מנחה מיכל צרפתי. היינו אז בערך חצי שנה יחד והוזמנו לשיר כמה שירים בחגיגת האביב בבית הספר האנתרופוסופי בפרדס חנה. פתאום היה יעד והיה קהל והיו הרמוניות נפלאות וגם פידבקים מחזקים. והיה עונג צרוף. על החלום שהתגשם כתבתי כאן.


צילום : שולי מיטלברג-השלי

והטובה והרעה והטובה


בחודש יוני הקלטתי את השיר ״לא ניתן יד״ שהולחן על ידי ערן שקולניק. השיר ישב אצלי במגירה 8 חודשים וחשתי צורך עז להוציא אותו לאור, הרגשתי שיש לו שליחות בעולם, אך לא אהבתי את הלחן שיצא לי, אז פניתי לערן. החיבור היה מהיר ונולד שיר חזק, שבא לומר לעולם דברים לא פשוטים אך גם מעורר תקווה שהשינוי עוד אפשרי. לא ידעתי אז מה עוד יתגלגל מהשיר הזה...

לראשונה גם ניסיתי לצלם ולערוך בוידאו. למה? כי זה אפשרי. נכון, אני לא אשת מקצוע בתחום, אבל אני אוהבת ליצור ואוהבת אתגרים וגיליתי עולם שלם של צילום בתנועה. גם הצילומים בוידאו, כמו כל הצילומים שלי, בוצעו בנייד.


בחודש יולי עזבתי את עבודתי בהוראה ( בתכנון מראש) והתחלתי לחפש דרך חדשה. למדתי את שיטת ״הקול קורא״, שיטה מרתקת לטיפול בקשיי קריאה, עליה כתבת לאחרונה כאן. במקביל, הוביל אותי השיר ״לא ניתן יד״ להצטרפות אל שומרי הבית במאבק להרחק האסדות. הכרתי אנשים מופלאים ועשייה חברתית חשובה ממדרגה ראשונה.

באותו חודש התראיינתי גם ברדיו אורנים ( מוזמנים להאזין כאן).


באוגוסט, למרות ואולי בגלל שבחרתי בשלב זה לצאת מהוראה בבית ספר תיכון, הרהרתי רבות במושג ״מורה לחיים״ וביקשתי לראיין את מי שעבורי הייתה מורה לחיים בימי התיכון, יהודית פלד. המפגש היה מרגש ביותר, באמת מעבר לכל ציפיותיי והשיחה הייתה מרתקת. המפגש הוביל גם להיכרות עם בנה של יהודית, דן פלד, מוזיקאי ואיש עם לב ענק שהחל לעזור לי בעריכה המוזיקלית של שירי. הגעתי אליו עם שבעה שירים ומאז נולדו עוד כמה…



עתידות עתידות לקראתנו


בקיץ חשבנו בקבוצת האקפלה שנארגן מופע לספטמבר, אך כשזה התקרב הבנו שחופשת הקיץ מפזרת אותנו לארבע רוחות העולם וכי זה לא הזמן המתאים. אבל, סוזן גיליאן סוניה, שהייתה חברה אז בקבוצה, הציעה שאני והיא, שיש לנו שירים מקוריים משלנו, נאסוף עוד כמה נשים ונעלה ערב שבו תופענה נשים יוצרות בתחילת דרכן. ברור שאמרתי כן, וכך נולד לו ערב נשים יוצרות #1, שהתרחש ב 15.9.18. ערב זה היה שיעור חשוב ביצירת מציאות - אם אין את מה שאת זקוקה לו, צרי אותו. לראשונה שרתי שלושה שירים מקוריים שלי והיה ממש מרגש.

באוקטובר העלנו מופע נוסף, הפעם הזמנו נשים אחרות. אם אודה על האמת, הפעם היה לי באופן אישי פחות מוצלח. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי זה חלק מהדרך - ליפול ולהתרומם ולהמשיך ללכת.

באותו החודש הוזמנתי גם להופיע בערב חגיגות שנה של שומרי הבית וביצעתי את השיר שלי "לא ניתן יד" וגם את "חיית המתכת" של מאיר אריאל. הופעתי בליווי נגנים שלא הכרתי קודם, עם חזרה קצרה אחת חלקית מאד זה היה מאתגר מאד, קפיצת ראש של ממש, ולשמחתי צלחתי אותה, למרות כל הפחדים.


ואם זה לא מספיק, רגע לפני שהחלטתי לפרסם פוסט ובו אני מספרת שאני מתחילה לכתוב תוכן עבור אנשים אחרים, פנתה אליי עידית תמיר ושאלה מי בנה לי את האתר שלי. עניתי שאני ושאוכל לבנות לה גם אם היא רוצה ( כי אני מאמינה בלהגיד כן, ממש כמו עידית, רק שאז עוד לא ידעתי שגם היא ושיום אחד זה יהיה נושא לפוסט בבלוג שלה). אז בניתי לה אתר, פשוט, כמו שהיא ביקשה. האמת שבהתחלה לא הבנתי בכלל למה היא צריכה אותי, כי היא כותבת פוסטים נפלאים בפייסבוק. אבל כשסיימנו, הבנתי שהיא הייתה זקוקה למי שייקח את המחשבות שלה ויכניס אותן לסדר, יפשט, יארגן וגם יבנה מחדש, ובזה אני טובה.



צילום: שולי מיטלברג-השלי


יהיה לנו טוב, טוב מטוב


בנובמבר קרו עוד כמה דברים ממש מרגשים.

הראשון היה סופ"ש נשי שאירגנה רוית אורגד, בוילה מהממת בראש פינה. הגעתי אליה כי נתלי תמיר, חברה והשראה ענקית עבורי בדרך , עמדה לתת שם הרצאה וגם תמרי סלונים תוכננה לתת את הרצאת הנעצים האדומים שלה, שרציתי מזמן כבר לשמוע וידעתי שבטוח יקרה שם משהו טוב. כמה טוב, לא ידעתי אז.

קיבלתי החלטה - בחרתי להגיד בקול את החלום שלי והצעתי לרווית, שאם יתאים, אשיר שיר או שניים במהלך הסופ״ש. שלחתי לה כמה שירים, רווית התחברה, ומפה לשם יצא ששרתי כ 5-6 שירים במהלך הסופ״ש, ללא תכנון מראש, בהתאם לסיטואציה וללא ליווי נגינה. זה היה מרגש ועוצמתי וחי בצורה בלתי רגילה, וקיבלתי משובים מרגשים מאד מהמשתתפות.

כל כך שמחתי שהעזתי לצעוק את החלום שלי, כמו שאומר יובל אברמוביץ' (תאמינו או לא, בכלל לא ידעתי אז שזה מה שהוא אומר...)


כל זה היה כמו חזרה גנרלית מצוינת למופע "שירי מסע מתעוררים לחיים" שהעלתי שבועיים אחר כך, בפסטיבל דרך הנדיב בפרדס חנה, מופע שלם במשך כשעה, שבו אני מספרת את המסע שעברתי (ועדיין), מבריחה לבחירה. מופע שלם, שמבוסס כולו על שירים שכתבתי, את חלקם אני מקריאה וחלקם גם הלחנתי ושרה. ובין לבין אני מספרת אנקדוטות מתוך המסע בעולם. כמה זה נס שכל זה קורה, קשה לי להסביר. ממש אשמח שתבואו למופע ותגלו בעצמכם.


באותו סופ״ש פסטיבי הופעתי גם בערב נשים יוצרות #3 והפעם עם קבוצת האקפלה! איזה תענוג זה היה, באמת. אני מרותקת מהרמוניות קוליות וזה כל כך מרפא שהייתי יכולה כל היום לתרגל שירת אקפלה. ובכלל, גיליתי שזה כלי מדהים ללמד הקשבה - לעצמי, ובו זמנית לאחרים, איזה פלא זה?


והנה הגענו לחודש דצמבר והמופע שלי מתחיל לצאת לדרכים. אני ממשיכה לראיין אנשים מרתקים, נוצרים מפגשים נוספים עם אנשים שמעוניינים בכתיבה שלי, ובמקביל צומחת קהילת המנחות של צוות ״הקול קורא״, אשר מרגשת אותי ממש בפוטנציאל הגלום בה, גם בגלל שיטת ההוראה הייחודית וגם בגלל עבודת הצוות, שהיא הדבר הכי טבעי בעולם עבורי.


שנה חדשה עומדת בפתח וכל שנותר לי הוא לומר תודה, על שהיה ועל שיהיה ועל שקורה ברגע זה.

תודה לאנשים שבחרו לתת בי אמון ולהתראיין לבלוג- לאריק מנדלבאום, סנצ'ו ירון גושן, מיכל בר און, לילה מאיה חפר, עדי לוסטיג, ענבל פיזרו, איתי קנר, ויקטוריה חנה, חגית אלמקייס, יהודית פלד, נתלי תמיר, אילן שריף, גלי פלג, עדי שגב ועוד היד נטויה לרבים אחרים שיוצרים טוב בעולמנו.


תודה לצלמות שבחרו לשחק איתי במשחקי שירה וצילום ולהעשיר את המילים של הבלוג - יונית צדוק, גלית נדלר, אפרת סטרטינר, ליאת יבנה ריפ, נתלי תמיר, חגית אלמקייס, ורד פרחי, יהודית רשף.

ותודה לכם, הקוראים, הכותבים, המגיבים, המעודדים, המחזקים - בלעדיכם אולי לא הייתי מעזה בכלל לצאת אל האור.


מי יתן ונזכור תמיד להודות לעצמנו ולאחרים, על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה.


על המשורר:


מאיר אריאל ( 1942-1999) היה פזמונאי, מלחין וזמר ישראלי בעל סגנון ייחודי ונחשב לאחד היוצרים הבולטים במוזיקה הישראלית בשנות ה -80 וה-90 ושיריו בוצעו על יד אמנים רבים.

כאשר היה בשליחות בארה"ב הושפע מאוד מהמוזיקה האמריקאית ובראש ובראשונה מבוב דילן ומהמסרים המועברים בשיריו, והחל לכתוב שירים בהשראתו.

בין שיריו המפורסמים: "שיר כאב", "תקווה", "ארול", "טרמינל לומינלט", "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", "עברנו את פרעה", "זרעי קיץ" ועוד.


לצד קריירת סולו, הרבה אריאל לכתוב שירים גם עבור זמרים אחרים. שיתוף פעולה פורה שלו היה עם בן קיבוצו, שלום חנוך, שהלחין רבים משיריו של אריאל, הן עבור עצמו והן עבור זמרים אחרים. אריאל וחנוך החלו ליצור שירים במשותף כבר בנעוריהם, כשאחד המפורסמים שבהם, "אגדת דשא", התפרסם באמצע שנות השבעים בביצועים שונים.


ב 1999 נפטר אריאל בגיל 57 מקדחת הבהרות, אשר מועברת באמצעות קרציות. מאז מותו של אריאל, ממשיכה משפחתו, ובעיקר אשתו תרצה, בפעולות לשימור זכרו. אחת היוזמות המרכזיות בניסיון לשימור זכרו היא ארגון ערבי שירת שיריו בידי אמנים שונים, לציון יום השנה למותו.


121 צפיות