אילן שריף הוא כנראה המרואיין הראשון שלי שלא ידעתי עליו כמעט כלום לפני המפגש עימו. כלומר, היו עוד מרואיינים, כמו מיכל בר און למשל, שלא פגשתי מעולם, אבל הכרתי את הרוח שעוברת בין מילותיה, דרך טקסטים שכתבה.
אל אילן הגעתי בהיותו אחד מיוזמי פסטיבל דרך הנדיב, פסטיבל מופלא וחינמי שעומד להתרחש בעוד שבועיים בפרדס חנה ובו גם אני לוקחת חלק, בשני אירועי שירה שיזמתי (פרטים בסוף).
לא הייתי בין חולמי הרעיון, אך מרגע שקראתי עליו במרחבי הפייסבוק היה לי ברור שעל העגלה הזו אני קופצת. למה? כי זה רעיון יצירתי, חברתי, בלתי תלוי בכלכלה ומקומי- מתרחש בקהילה שבה אני חיה. מה יותר נפלא מזה?
אחת התובנות הכי חשובות שלי במסע שלי בעולם הייתה שאני חיה בקהילה מדהימה, מלאת שפע של אנשים, פעילויות, סדנאות ומופעים וכל שעליי לעשות הוא לבחור להתחבר. לצאת מהבית, ליצור קשרים ולהנות מכל מה שיש כאן. אז למרות שחייתי כבר תשע שנים ביישוב, חזרתי לארץ והתחלתי ביצירת קשרים חדשים, ליצור לי רשת, קהילה.
הדרך עודנה נפקחת
אילן אדם צנוע, מעדיף לדבר על הפסטיבל יותר מאשר על עצמו. אני מתעקשת לדלות כמה פרטים ומגלה שהוא עובד סוציאלי בהכשרתו ואוהב את עבודתו "משום שזו דרך מעולה לשנות את העולם וליצור חברה טובה יותר", כדבריו, "לפעמים העולם הוא אדם אחד, אבל בדרך כלל מדובר במערכת - זוגית, משפחתית, קהילתית".
התחום הקרוב לליבו, אליו הגיע ממש במקרה, הוא תחום השכול האזרחי, בו הוא מתמקד מאז 2010 . לתפיסתו, החברה הישראלית עסוקה רבות בשכול הבטחוני, אך מקרי שכול אחרים נשכחים במהרה (המשרד בו הוא פועל מתמקד היום בשכול הנובע מתאונות דרכים, רצח והתאבדויות) ומטרת התפקיד שלו היא ליצור מנגנוני סיוע למשפחות האלה.
ענן בשמיו ואילן בגשמיו
מעניין שבחייו המקצועיים פוגש אילן יום יום בשכול, בעוד שפסטיבל דרך הנדיב מסמל כמעט את ההפך - את החיים, צמיחה ויצירה. אנו משוחחים על החיבור בין מוות לחיים, על האופן בו לעיתים המפגש עם המוות דווקא מעורר בנו חיים ורצון להשפיע וליצור ועל כך שקבלת המוות כחלק טבעי בחיים, מאפשרת לנו ענווה ובחינת המקום שלנו בעולם - במה אנחנו תורמים לעולם בחיינו הקצרים? "מוות הופך את היצירה גם לצנועה", הוא אומר, " אני רק עובר אורח, כמילות השיר שבחרתי. אני עושה פה את חלקי, בתקווה שיהיה משמעותי".
אני מתחברת לתפיסת עולמו של אילן בהרבה רבדים, ובמיוחד לרצון ליצור עולם טוב יותר. אני גם יכולה להצביע בבירור על נקודות בחיי בהם מחלה או מוות של קרוב הביאו להתעוררות וצמיחה. למשל השיר הראשון שכתבתי והלחנתי בבגרותי, אחרי שנים רבות של הימנעות מכתיבה, נכתב על ובהשראתה הישירה של בת דודתי קרן שנפטרה מסרטן בגיל 35. או השיר מה הייתי עושה שנכתב ברגע של משבר והוביל לצמיחה ומסע עמוק, בפנים ובחוץ.
אני מעריכה מאד את בחירתו האמיצה של אילן לעסוק בתחומים שאחרים מעדיפים לשכוח שקיימים.
מכאן והלאה אנו צוללים אל תפיסת העולם שאפשרה לפסטיבל המיוחד הזה לקרום עור וגידים. וכיוון שהראיון עוסק בפסטיבל המופלא הזה, ביקשתי לארח בבלוג הפעם את צילומיה של ורד פרחי, שגם לוקחת חלק בפסטיבל. ורד יוצרת אירוע גלריה דיגיטלית, בו יוקרנו אוסף תמונות בנושאי סביבה, דרכים ומבנים נטושים בפרדס חנה-כרכור. אילן מספר שבעבר היה לו פרויקט אישי של צילומי חירבה באזור שלנו (כל שבת היה מדווש על אופניו ומצלם חירבה אחרת באזור), והוא מתחבר מאד לצילומיה של ורד.
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
פסטיבל דרך הנדיב, התחיל כיוזמה של מספר אנשים מפרדס חנה אשר נכחו בפסטיבל שייח' אברק בטבעון וחשו כי יש מקום למשהו דומה בפרדס חנה, וכי הדבר יהיה טבעי לקהילה המקומית. חבר הביא חבר והתאספו לכדי קבוצה, חלקם המשיכו בגרעין היוזם וחלקם תומכים מהצד.
מלכתחילה הוחלט שלא תהיה היררכיה בהובלת הפסטיבל, מה שמוביל לכאוס. "כאוס מכוון" קורא לזה אילן. מתוך הבלגן מתגבשים בהדרגה העקרונות.
הוגדרו כמה עקרונות ומעבר להם אין מי שיאמר מה מותר ומה אסור. "כחלק מהעקרונות של העבודה מאחורי הקלעים", מספר אילן, "היה עקרון ה'א-פולניות', כלומר, כל אחד עושה מה שהוא יכול בכל רגע נתון ואין תלונות. העקרון השני הוא שלא אומרים לאחרים מה לעשות - אתה רוצה שיקרה משהו? תיזום, תקח עליו אחריות והוא יתקיים".
לתפיסתו של אילן מדובר בשפה שמוכרת לתושבי המקום. "פרדס חנה הינה קהילה שהיא מצד אחד מאד מחוברת ומצד שני יש בה הרבה מרחבים ומעגלים שונים, זו עיר לא קטנה. לדעתי הקהילה כאן יודעת שפסטיבל כזה יכול להתרחש, אך לא לגמרי מאמינה".
לתפיסתו, הצוות היוזם הוא "מעין פלטפורמה שדברים יכולים לקרות עליה. מכיוון שאין היררכיה, זו קבוצה שכל אחד מושך את העגלה קדימה ולפעמים מושכים לשני כיוונים שונים. אז זה נראה כבלגן . מאותו הבלגן, "בזבוז האנרגיה" כביכול, נוצרים דברים מעניינים. זאת כמובן, כל עוד העגלה נשארת שלמה".
מה הם העקרונות המוצהרים של הפסטיבל?
א. יצירה עצמית - כל אחד ואחת יכולים ליצור אירוע.
ב. אחריות אישית - האחריות המלאה על כל אירוע היא של היוצר/ת שלו.
ג. נדיבות - הכניסה לכל אירועי הפסטיבל חופשית. היוצרים, המשתתפים וצוות הפקה, כולם עובדים בהתנדבות. כסף לא עובר מיד ליד. כל אחד ממבקרי הפסטיבל יכול לתת בנדיבות ליבו גם אם לא יזם אירוע מראש, על יד עזרה בארגון, חיסול, שינוע, הכנת מאכלים, טלפונים, פרסום וכו'.
שידיך ריקות ועירך רחוקה
העקרון של "מה שנעשה הוא שיהיה" הוא מוטו חזק מאד לחיים בעיניי. כמה פעמים ביום, בשבוע, בשנה, אנו נופלים למקומות בהם אנחנו מאשימים אחרים בחוסר הצלחה שלנו? ברגשות שלנו, בכאבים שלנו? אני יודעת שזה קרה לי לא פעם ולא פעמיים, ולפעמים אפשר להיות תקועים בסיפור הזה שנים רבות. בסופו של דבר, כפי שאני רואה בהדרגה גם בקרב מרואייני, האנשים שעושים שינוי בחייהם, כזה שמביא אותם אל "המקום הנכון שלהם" (כפי שקורא לזה קן רובינסון), אלה אנשים אשר בוחרים בשני דברים: א. להקשיב לליבם, ב. לעשות.
אילן קורא לזה "יצירת תודעת 'גם אני יכול ליצור' ", כלומר, כל אחד יכול לעשות משהו שיהיה מגניב/ מעניין/ מחדש/ מחזק. זו בחירה אישית, במה הייתי רוצה להתמקד, מה מעניין אותי.
בנושא הנדיבות מספר אילן שהיו חילוקי דעות בתחילת התהליך. במודל של פסטיבל שייח' אבריק ישנן הופעות בתשלום מוצהר, ישנן הופעות בתשלום כובע (כובע מועבר בסוף האירוע וכל אחד תורם לפי יכולתו ורצונו) וישנן הופעות בחינם. " היה בתוך הצוות פער בין מי שדבקו באוטופיה ומי שדבקו במעשה ובסופו של דבר הזרם האוטופי גבר" הוא מספר. "התפיסה שהוחלט עליה היא שלא רק שאין תשלום לאמנים או מארגני אירועים, כלומר ביטול המסחריות, אלא הרחבה של רעיון זה - כל אחד יכול לתת משהו. אחד יפריח בלונים, מישהו יביא עוגה ואחר יכוון תנועה. מתוך הדבר הזה יוצא משהו קהילתי."
מצפים עוד לך עובר אורח
אז איך זה יעבוד בעצם? אני שואלת. "אין שליטה", מסביר אילן. " אין לנו לו"ז מתואם בין כל האירועים, אין מסלולים מועדפים. יש אירוע גדול, פרוש במרחב, כמו מעין ג'קוזי שבו יש כל מיני זרמים... לא רצינו לומר לאנשים לאן ללכת ומה לעשות, רצינו לא להגיד". כאשר אני מנסה לברר מה לדעתו אמור לעשות אדם שמגיע מחוץ ליישוב, כיצד לתכנן את ההשתלבות בפסטיבל, הוא מספר שלתפיסתו "יהיו כאן הרבה אנשים שיחוו פסטיבלים שונים, כל אחד בהתאם לאירועים שיבחר להתחבר אליהם. יש כל כך הרבה אירועים, שבכל זמן נתון אתה יכול להיות רק בעשירית מהאירועים לערך".
אילן מציע להיכנס לאתר הפסטיבל (במחשב, לא בסלולרי) ולעבור על האירועים לפי ימים. "בחרו משהו שמעניין אתכם ולכו אליו. מכאן והלאה, בדקו מה האירועים הבאים שיש בסביבה. תזרמו. אין טעם לנסות ולהספיק הכל". ואני מוסיפה, הכי פרדס חנה שיש.
טיפים:
א. תהיה תכנייה מנייר, אך חשוב להשוות בין התכנייה לאתר כי התכנייה מודפסת 3 שבועות לפני האירוע עצמו ולכן האתר יהיה מקור המידע העדכני ביותר.
ב. שימו לב כי חלק מהאירועים דורשים הרשמה מראש
ג. מומלץ ללכת לאירועים בבתים ולפגוש אנשים, להכיר את האנשים שחיים כאן ביישוב שלנו.
ד. לחשוב וליזום - מה אני יכול לתרום? בין אם אתם שכנים של בעל האירוע או באים מרחוק, כולנו שותפים ליצירה של האירוע הזה.
"שנה הבאה יהיה בלגן אחר", מסכם אילן, " אני מקווה שלא נלמד מטעויות. נמשיך לעשות אותן. שרשרת מקסימה של טעויות". איזה סיום נפלא לשיחה מרתקת, שכנראה רק התחילה.
שירה והשראה
כשביקשתי מאילן לבחור שיר אהוב עליו, כמו שאני מבקשת מכל מרואיין, זה היה עוד לפני שנפגשנו, והוא מיד נקב בשיר "עוד חוזר הניגון", מאת נתן אלתרמן. לשאלתי מדוע בחר בו הוא ענה: " זהו שיר עם הרבה תנועה. יש בו דרך וטבע ונגיעות עדינות של תחושת הרוח, זכרונות. אתה חלק ממשהו שהיה לפניך וימשיך אחרייך, אתה חלק משרשרת מסוימת ויש לך אפשרות בחירה מה לעשות עם הניגון הזה כאשר הוא אצלך. אני מרגיש שברי סחרוף שר אותו לי.
גם צילומי החירבות של ורד מתחברים עבור אילן לשיר הזה משום שהם מייצגים שרידים לפאר שהיה כאן פעם, חיים שהיו ואנשים שחלמו בהם חלומות. אתה רואה את השינוי קורה, והוא מאד מהיר - ושואל את עצמך, מה אנחנו נשאיר אחרינו?
על המשורר:
נתן אלתרמן (1910-1960), משורר ומחזאי ישראלי, מחשובי השירה העברית המודרנית.
אלתרמן נולד בוארשה ובשל מלחמת העולם השנייה נדדו בני משפחתו אל ארץ המוצא שלהם, רוסיה, ולאחר מכן בחרו לעלות לישראל בשנת 1925. ועלו לארץ.
אלתרמן כתב טורים אקטואליים בכמה עיתונים, שירים רבים ובנוסף חיבר מספר מחזות ותירגם ממיטב הקלאסיקה הצרפתית והאנגלית. הוא נודע במעורבותו החברתית אותה ביטא במאמרים פוליטיים ובפעילות ציבורית.
לצד כתיבתו האקטואלית הצטרף אלתרמן לקבוצת המשוררים "יחדיו" של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, קבוצה שהתרכזה סביב כתב העת "טורים ומרדה בממסד הספרותי של אותה תקופה, שהיה מזוהה עם חיים נחמן ביאליק.
ב- 1935 נשא לאישה את שחקנית התיאטרון הקאמרי רחל מרכוס וב-1941 נולדה בתם היחידה תרצה, לימים המשוררת תרצה אתר.
אלתרמן זכה בפרס ישראל לשירה בשנת 1968 ונפטר בתל-אביב בשנת 1970, כשהיה בן 60.
השיר "עוד חוזר הניגון" פורסם בספרו הראשון של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ", שיצא לאור בשנת 1938. במקור הוא פורסם ללא שם, ומוכר על שם השורה הראשונה בו.
על הצלמת
ורד פרחי , VARDOONA - צילום טבע וסביבה, תדמית ואמנות. עיצוב גרפי למיתוג ועיבוד תמונה. מורה ומדריכה לתוכנות עיצוב ותקשורת אינטראקטיבית.
ורד משתתפת בפסטיבל ביצירת גלריה דיגיטלית, מבוססת על צפיית מסכים חווייתית בתצוגה משולבת של אוסף תמונות בנושאי סביבה, דרכים ומבנים נטושים בפרדס חנה-כרכור. אוסף הצילומים מתמקד בהתייחסות אל המרחב כאמצעי ליצירת זהות, שייכות והיסטוריה, התבוננות במראות מתכלים מן הסביבה כרקע יומיומי המקיף אותנו ואשר משקף את פעולתנו.
להרחבת מעגלי החוויה:
אירוע "גלריה דיגיטלית" שיוזמת ורד פרחי, ברחוב הדקלים 32 פרדס חנה.
שעות פתיחה: יום ו' 32.11 11:00-16:00 , יום ש' 24.11 11:00-16:00
מופע שירי מסע מתעוררים לחיים - יום ו' 23.11, 10:00-11:30 . המופע מורכב משירים שכתבתי במסע בעולם ובמסע האישי שלי פנימה. לאירוע שירי מסע בפייסבוק .
מופע ערב נשים יוצרות #3 - מוצ"ש 24.11, 20:00 . לאירוע ערב נשים בפייסבוק
