• Shuli

מחכה, עם עידית תמיר

צילום: דוריס שבת

פעם עידית תמיר לא הייתה מחכה, שמשהו יירגע בה, שמשהו יגע בה, שמשהו יתעורר, היא הייתה במרוץ מתמיד אל היעד הבא. אל הפסגה הבאה. כי תמיד היה משהו נוסף שצריך לשאוף אליו. תפקיד, מקצוע, מעמד, כסף, הצלחה כלשהיא.... מאיפה צמח הצורך הזה לרוץ כל הזמן קדימה? לשעוט אל עבר ההצלחות?

"ההורים שלי היו אנשי צבא ומאז שאני זוכרת את עצמי הייתה סביבי חתירה למצוינות", היא סיפרה לי כשנפגשנו. "אמרו לי כל הזמן 'תהי טובה', 'תהי מצוינת'... בכיתה ז' קיבלתי 81 בגאוגרפיה ופחדתי פחד מוות מההורים. כשבאתי הביתה עם תוצאות המבחן אמא אמרה לי 'נראה מה אבא יגיד' ואז שניהם עשו לי שיחה ואמרו לי ששום דבר טוב לא יצא ממני, ושיכול להיות שאני אהיה תופרת. עד היום אני לא יודעת להחזיק חוט ומחט, אני לא נוגעת בזה".


אני מהצד שלי בספה, יושבת ומאזינה ומבינה היטב על מה היא מדברת. הצורך הזה להצליח, להיות הכי טובה, להצטיין, היה נוכח מאד גם בבית שלי. וגם אני לא יודעת לתפור, אבל זה לא בגלל המשפט ההוא, פשוט היו לי שתי ידיים שמאליות, מה לעשות? (-:

את עידית אני מכירה כשנה וקצת, אבל זה מרגיש הרבה יותר. עבדנו יחד על בניית האתר שלה וזכיתי להכיר לעומק את האישה המיוחדת הזו, מכל מיני כיוונים. והנה מתחשק לי להביא אותה גם לכאן, אל הבלוג שלי, ולהכיר לכם אותה. אולי גם אתם תקבלו ממנה השראה.

קפצנו למים וצללנו חזרה אל הילדות שלה, אחרי אותו יום בכיתה ז'.


צילום: דוריס שבת

הלב


בסוף כיתה ח' של עידית, נסעה המשפחה לשליחות במקסיקו ל-3 שנים. מכיוון ששיטת הלימוד שם הייתה אחרת, ועידית הייתה אמורה לחזור לארץ ישר אל תוך מרוץ הבגרויות של כיתה י"ב, החליטו הוריה שעליה לסיים את לימודי הבגרות במקסיקו. "לא ידעתי אנגלית, לא ספרדית, ניתקו אותי מהחברים בבית הספר ומהחברים בצופים... מדובר בשנות ה -70, כן? לא היה אז קשר תקשורתי עם העולם כמו היום...

אז בנוסף לכל זה גם אמרו לי שאני צריכה תוך 3 שנים לסיים מבחני בגרות. מה הפלא שהתחלתי עם אכילה רגשית?... היה לי משעמם - אכלתי, כעסתי – אכלתי... עליתי במשקל, כמובן, אבל ההורים לא ממש התייחסו לזה. אמרו לי 'את גדולה'. באמת הייתי גבוהה, אז ה- 100 ק"ג שצברתי התפרשו על כל האורך שלי..."

צילום: דוריס שבת

משהו יירגע בה


בגיל 17 חזרה עידית לארץ וחשבה לעצמה שעכשיו תוכל לנוח. "אבל אצלנו אי אפשר לנוח... אמא שלי אמרה שיש לי שנה עד הצבא, אז שאלך לאוניברסיטה. הייתי ילדה טובה, עשיתי מה שביקשו ממני. הלכתי לאוניברסיטה. כשאמא שלי הביאה לי ידיעון כדי לבחור מקצוע ללמוד, בחרתי בפסיכולוגיה. 'השתגעת??' היא אמרה לי, 'את צריכה להתעסק עם אנשים שיש להם בעיות בנפש? את צריכה לבחור משהו שיעזור לך להצליח בחיים!' "


ומה צריך כדי להצליח בחיים, לתפיסתם של הורייך? אני שואלת. "מקצוע פרקטי שאת מרוויחה בו כסף, להתחתן, ושתהיה לך דירה". כמו כל ההורים, בדור ההוא, אני חושבת לעצמי. עידית נרשמה ללימודי תקשורת ומנהל עסקים, במטרה ללמוד שנה אחת, להתגייס ואחר כך להמשיך. זה היה התכנון וכך גם בוצע. כי ככה עושות ילדות טובות.

"לפי הקריטריונים ההם הצלחתי בחיים", היא אומרת, "ההורים שלי נתנו לי דירה, התחתנתי עם החבר הראשון, היה לי תואר ראשון ושני במנהל עסקים ותקשורת והתחלתי לעבוד במשרד פרסום. בדיעבד, הבנתי שחייתי בתוך "המירוץ למיליון", כל הזמן רצה כדי להגיע ליעד הבא, בהיבט המשפחתי (עוד ילדים), בעניין הדירה (עוד חדרים), בהיבט הכספי (עוד מענק, או טיול לחו"ל, ובמיוחד למקומות שאחרים לא מגיעים אליהם), בצבירת תארים (תקציבאית, מנהלת לקוחות, שותפה במשרד פרסום, מנכ"לית).... ובמקביל כל הזמן הזה הייתי בדיאטה".


כאמור, חלקים מהסיפור של עידית כבר הכרתי ושמעתי בכמה הקשרים שונים. הייתי בהרצאה שלה, אני עוקבת קבועה שלה בפייסבוק, ולפני שנה עזרתי לה ליילד את האתר שלה. ולמרות שהכרתי את הסיפור שלה, כל פעם שהיא מספרת על אותה נערה בת 16, כבדת משקל בארץ רחוקה, ליבי הופך כבד יחד איתה. כי מה הפלא שהתחילה עם הדיאטות?


"בגיל 16 החלטתי שאני לא רוצה להיות שמנה", היא מספרת, "והתחלתי את חיי הדיאטות. בהתחלה הייתי צריכה לרדת הרבה... ואחר כך? תמיד היה עוד יעד להשיג. ככה זה כשאת חיה חיים של מרוץ ויעדים בלתי פוסקים. 30 שנה של דיאטות".


צילום: דוריס שבת

משהו משתנה


במהלך התקופה בה אני מראיינת בבלוג, הבנתי שאני נמשכת לרגע השינוי. הרגע בו מתעוררת המודעות, והאדם מתחיל לשאול את עצמו האם כך הוא רוצה להמשיך לחיות. לרבים מהאנשים זה מגיע סביב גיל 40 , אחרי השגת אי אילו יעדי חיים.

"עד גיל 46 אלו היו החיים שלי", היא מספרת את תחילתו של השינוי. "היינו כאילו סיפור הצלחה, משפחת ראלף לורן כזו... חשבון הנפש לגיל 40 היה לבדוק עם עצמי מה עשיתי ומה הספקתי ונזכרתי במשיכה שלי לפסיכולוגיה. כבר היו לי חמישה ילדים, היה מלא כסף ואמרתי שאני רוצה ללכת ללמוד ונרשמתי לתואר שני נוסף בשילוב אמנויות בלזלי קולג'. את התזה עשיתי על המושג של ויניקוט 'אמא טובה דיה'. בעקבות הלימודים הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי והתחלתי להנחות קבוצות לנשים, בתהליך שקראתי לו "מה אני רוצה" - התהליך התמקד בהקשבה לבטן. לא מה החברה רוצה ומה אמא שלי רוצה – מה אני רוצה".


ואז הגיע רגע משבר ובמהלכו החליטו עידית ובעלה לפרק את הזוגיות. "הוא היה החבר הראשון שלי מגיל 18, לא היה לי מושג לאן אני הולכת... פתאום הבנתי שאני בעצם לא יודעת כלום. לפני כן היו לי המון תפקידים והגדרות ופתאום כל התפקידים היו חסרי משמעות והרגשתי שנשארתי רק אני – ומי אני?

זה היה רגע מאד מכונן, פתאום הייתי צריכה להבין מי אני."

צילום: דוריס שבת

בטוחה בעצמה


הרגע המכונן הנוסף, התרחש במהלך קניית בגד ים בחנות לבגדי ים. על זה עידית כתבה פוסט באתר שלה, מוזמנים לקרוא כאן. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עצמי כמו שאני וזה היה בסדר. זה לא היה מושלם, זה לא היה מדהים, זה היה פשוט אחלה, 'את בסדר', אמרתי לעצמי. מה שקרה לי בשני האירועים האלה זה שהתפתח אצלי שריר החמלה העצמית – פתאום יכולתי לראות את עצמי בעין אוהבת, מקבלת, רכה, מלטפת, לא שיפוטית, לא מטיפה, לא מזרזת".

אותו יום חזרה עידית הביתה והתחילה שינוי בחיים שלה. שינוי שהיום היא מלמדת נשים אחרות איך לעשות אותו, באמצעות השיטה שלה No More Diets. "הפסקתי לעשות דיאטות והתחלתי לאכול ממקום של התייחסות אל עצמי כעוד ילדה ממשפחה מוזנחת שהצטרפה למשפחה שלי ואני צריכה לדאוג לה – לא לתת לה מזון ניחומים, אלא לתת לה מזון שישמור עליה, שיחזק אותה, שיעשה לה טוב. ולמרבית ההפתעה, לא רק שלא שמנתי, רזיתי. ואז הבנתי שיש לי פה משהו, שהוא מרפא לנשים שפשוט לא מסוגלות להודות על מה שיש להן וכל הזמן רצות אחרי החתיכה החסרה – בוטוקס, ניתוחים, שטויות".


בתהליך שהיא מנחה מתמקדת עידית בשלושה גורמים:

איך אנחנו אוכלות

אין אנחנו מאיצות דופק ומקשיבות ללב

ואיך אנחנו מגיעות למקום שמה שמניע אותנו זה אהבה – אהבה לעצמי, לזולת, לעולם, למשפחה שלי.

צילום: דוריס שבת

ואיך נולדו בנות הים? אני שואלת, אחרי שכבר פגשתי רבות מהנשים המופלאות שאספה סביבה ונוהגות לרוץ או ללכת יחד איתה בים. "בשנים הרעות עשיתי מלא ספורט, מתוך תפיסה שאם את רוצה לרזות את חייבת לשרוף קלוריות", מסבירה עידית. "לא אהבתי ספורט, לא התחברי לזה אבל הייתי חייבת. הייתי רשומה לחדרי כושר, קיק בוקסינג, ספינינג, פילאטיס, ביקראם יוגה, עשיתי הכל מהמקום המדיד, 45 דקות שווה לי 700 קלוריות. אחרי הגירושין כבר לא רציתי ללכת לחדר הכושר, בו פוגשים את כולם, והתחלתי לרוץ בחוץ. לא היה לי שעון מדידה ולא ידעתי כמה זמן וכמה מרחק. בחוץ יש שקט, והשקט הזה מבחוץ גרם לי פעם ראשונה לשמוע את הלב שלי ומה הוא אומר לי. פתאום הבנתי שכל התשובות נמצאות בתוכנו. אף אחד לא יודע יותר טוב ממני. אפשר ללכת לאלף גורואים והרצאות וסדנאות, אבל בכל מפגש עם אנשים את פוגשת את עצמך ".

היום עידית מנחה סדנאות תהליכיות, מלווה נשים ואנשים בתהליכים פרטניים ומלווה את הנשים שמגיעות אליה, גם בריצת הבוקר בים (ולפעמים גם במרתונים מסוגים שונים).


שירה והשראה


כמו כל מרואייני, גם עידית התבקשה לבחור שיר מעורר השראה. היא בחרה בשיר "מחכה" שכתבה ריטה והלחין עידן רייכל. כששאלתי למה בחרה דווקא בו, היא סיפרה שאת השיר הזה היא משמיעה לכל הנשים שמגיעות אליה, מעודדת אותן לעצום עיניים, להקשיב ולדעת שיום אחד זה יקרה. השינוי המיוחל יגיע.

גם השיר הזה מצטרף לפלייליסט של הבלוג – מוזמנים לעקוב ולהאזין, וגם להציע לי עוד שירים!


על הצלמת


דוריס שבת - נשואה לאיל ואמא ליובל, ירדן ותמר, במקצועה יועצת מס, שותפה במשרד להנהלת חשבונות יעוץ מס ברעננה. דוריס מספרת על עצמה: "התחלתי לצלם להנאתי בטיולים (לא למדתי לצלם מעולם), מצלמת מבנים, גגות, חלונות, פרחים... דברים שבעיניי נראו מושלמים, "העולם בעיניי". לאחרונה אני מצלמת גם בנייד, שהוא זמין יותר.

לפני 5 שנים למדתי עיצוב פנים, כרגע זה עיסוק צדדי".


אפשר למצוא עוד צילומים של דוריס באינסטגראם שלה.



להרחבת מעגלי החוויה:


את עידית אפשר למצוא בדף הפייסבוק שלה, באתר שלה, ובאינסטגראם.


מחפשים עוד אנשים מעוררי השראה בתחום של העצמה אישית?

מוזמנים לקרוא כאן בבלוג את הראיון עם חנה רדו, אשת עסקים ויזמית חברתית מעוררת השראה, או את הראיון עם איתי קנר, מנכ"ל המכון למנטורים.


מכירים עוד אנשים שכדאי לי לראיין? כתבו לי!

94 צפיות