כשחברתי נתלי תמיר סיפרה לי שהיא עובדת במעבדת סקרנות זה הדהים אותי ממש – מה זו מעבדת סקרנות?? הסתקרנתי רק מהשם ועוד לא ראיתי כלום...
ואז הגעתי לשם כדי לראיין את נתלי לבלוג ובמקרה הייתה באותו היום הרצאה לקבוצת נערות וזכיתי לשמוע הסבר על המקום. איך אומרים באנגלית? It blew my mind away ... היה לי ברור שעוד אחזור.
ביקשתי לראיין את ד"ר גורן גורדון, היוזם והרוח החיה מאחורי הדבר הזה.
אז מי הוא ד"ר גורן גורדון אתם בטח שואלים? הנה ממש בקצרה, כמו שהוא מספר על עצמו:
"20 שנה סטודנט, בעל שישה תארים , תואר ראשון, שני ושלישי בפיסיקה קוונטית, תואר ראשון במדעי הרפואה, תואר שני במנהל עסקים ודוקטורט נוסף בנוירוביולוגיה. סיימתי פוסט דוקטורט ב Media Lab באוניברסיטת MIT בבוסטון. לפני שלוש וחצי שנים חזרתי מבוסטון ופתחתי את מעבדת הסקרנות באוניברסיטת תל אביב". הוא גם בן זוג ואבא לילדים.
ניסיתי להבין איך זה שלמד רפואה והוא הסביר שהוא התחיל כעתודאי לרפואה, אבל כשהבין שהוא מתעניין בגוף האדם אך לא ממש ברפואה, הוא עזב את המסלול והמשיך לתואר שני בפיסיקה ואת שירותו הצבאי עשה כפיסיקאי בחיל הים. אין ספק שסקרנות רבה יש לו ומוטיבציה אדירה ללמידה. אותי עניין, איך מכל הלימודים האלה הוא הגיע להתמקד דווקא במעבדת סקרנות, ולמה?
"בדוקטורט השני שלי התחלתי לחקור רובוטים סקרניים, כשהמטרה הייתה לייצר רובוט שלומד לבד, כמו תינוקות" הוא מתחיל ומספר שיש לו בדיחה מהתחום: " אם הייתי אומר לך שיש לי רובוט שהוא ממש מדהים, רץ וקופץ ומשחק כדורגל אבל צריך לחכות חמש שנים עד שיתחיל לעבוד?... או רובוט אחר שמספר בדיחות ומבין אותך, אבל את צריכה לחכות חמש שנים מהיום שאת קונה אותו?... זה היה נראה לך כמו זבל, נכון?" אני שותקת ומנסה להבין לאן הוא חותר... "ככה בעצם זה תינוקות... " הוא מחייך ומסביר, "שנה שלמה הם לא עושים כלום, אבל הם לומדים מלא.. עכשיו השאלה איך הם לומדים כל כך הרבה לבד? זה מה שאנחנו מנסים להבין. פיתחתי אלגוריתם שמנסה להבין איך תינוק חוקר ומתנהג בעולם כדי להבין אותו, ויישמתי את זה ברובוטים, כדי לראות מה יקרה כשהרובוט לומד לבד. גילינו כל מיני דברים מעניינים, למשל בעבודת הדוקטורט, אחד המאמרים שלי זה על רובוט שלומד לזהות את עצמו, לבד. וזה היה די מגניב כי זה ממש מאפס, לא הנחתי שום הנחה, כלום."
ד"ר גורן גורדון מדבר ממש מהר, מלא אנרגיות, רעיונות ורצון להספיק ואני משתדלת לשמור על הקצב כשהוא ממשיך ומסביר לי מה למד במעבדת עכברים. "הראנו שאפשר להסביר התנהגות חקרנית של עכברים על ידי זה שהם מנהלים את האינפורמציה שלהם. הם עושים מה שנקרא Novelty Management - הם כל הזמן מנהלים את האינפורמציה שהם מקבלים מהסביבה. ככה הם בוחרים את ההתנהגות שלהם".
בעולם מוצף המידע שאנו נמצאים בו, אני מיד מזדהה עם העכברים ותוהה בקול רם איך יכולים העכברים שלא לקבל מידע מהסביבה? "הם חוזרים אחורה", הוא מסביר לי, "הולכים לחדר חדש, אוספים מידע, ואז חוזרים אחורה ונחים".
וואו, איזה רגע של תובנה עבורי, אני לא יודעת אפילו למה זה כל כך משמעותי עבורי, ההבנה שכל יצור חי, כאשר הוא מוצף בגירוים וזה יותר מידי עבורו, הוא בוחר להתכנס ולהישאר עם המידע המוכר. אולי זה שזה כל כך פשוט ומובנה בטבע. אולי זה סוג של טיפ עבורי, מה לעשות כאשר אני מרגישה מוצפת... "העכברים כל פעם יוצאים, מקבלים כמות מסוימת של אינפורמציה חדשה ואז חוזרים. הראינו ממש עם אלגוריתם איך הם יכולים ללמוד את זה תוך כדי שהם גדלים".
אני ממשיכה עם האסוציאציות שלי ומקבילה את הלמידה של העכברים לכניסה של האדם לפייסבוק, אבל גורדון מסתייג מההשוואה שלי וטוען שבפייסבוק אין למידה אמיתית, כי במרבית המקרים המידע נכנס ויוצא מאיתנו, הידע לא נצבר. ואני חושבת על השיר שלי "לרפרף" ועל כל אותם הפעמים שאני קולטת מידע מעניין ברשת אך מהר מאד הוא נבלע בים המידע העובר דרכי. ובעיתוי המיוחד של תחילת שנת הלימודים, אני חושבת גם על כל המידע שמצופה מהילדים לקלוט בבית הספר, ורובו נכנס ויוצא, ללא הטמעה עמוקה. אולי זה כי לא נותנים להם לנוח עם החומר? לשהות לאחר כל מהלך של למידה?
אז מה בעצם הם עושים שם במעבדה?
המעבדה נמצאת במחלקה להנדסת תעשייה בפקולטה להנדסה ובבית הספר למדעי המוח על שם סמי סגול באוניברסיטת תל אביב. מדובר בצוות של סטודנטים, שכל אחד מהם עובד על פרויקט אחר, תחת הנחייתו של גורן גורדון (ומנהלת מעבדה אחת נפלאה).
למשל, אחד הסטודנטים מריץ ניסוי שבו נוער שוחר מדע וסטודנטים משתמשים במשחקים להערכת הסקרנות שגורדון פיתח, אוסף את המידע ולאחר מכן הם יבדקו האם אפשר בעזרת משחקים ליצור מדד לסקרנות. סטודנט אחר מתכונן לניסוי עם רובוטים שמלמדים אנגלית לפעוטות. סטודנט שלישי מפעיל ניסוי שבו אדם משחק עם שני רובוטים שתוכנתו באופן מיוחד, כך שהאחד מחליט החלטות רציונליות והשני מחליט החלטות אי רציונליות. המשחק הוא משחק בילוש – הרובוטים מקבלים מידע וצריכים להחליט מי הגנב.
כשאני שואלת מה הכישורים הנדרשים מאותם סטודנטים, הוא מסביר שהם צריכים לדעת לתכנת ברמה כזו או אחרת אך הם גם נדרשים ללמוד קורסים בפסיכולוגיה - פסיכולוגיה התפתחותית, פסיכולוגיה של למידה. "אנחנו מנסים להסביר מה ידוע על סקרנות, התנהגות סקרנית ולמידה באמצעות מתמטיקה" הוא מדייק את הפעולה שלהם למעין נוסחה.
ומה הם מצפים לגלות? "קודם כל אני מנסה להבין מה זו סקרנות, זה משהו נורא גדול. האם יש דבר כזה התנהגות סקרנית? האם אפשר להגיד שיש סקאלה, אתה סקרן 10 ואתה סקרן 5? יש היום המון תכניות לימוד, לילדים וגם באוניברסיטה, שכתוב בהן 'אנחנו אוהבים סקרנות ומעודדים סקרנות'. ולי יש בעיה עם זה, כי כדי להוכיח שאתה מעודד סקרנות, צריך למדוד סקרנות לפני הפעולה ולמדוד סקרנות אחרי הפעולה, וכיום אין לנו כלי למדידת סקרנות".
ד"ר גורדון מורה למדעים וטכנולוגיה בבית ספר דמוקרטי, ובהיותי מורה לשעבר, נכנסנו באופן טבעי לשיח בנוגע למערכות החינוך שלנו בישראל – מה הן מלמדות ומה הן מצפות מן התלמידים, ומה יכולה לעשות עם מורה עם 35 ילדים בכיתה? "האם היא באמת יכולה לעודד סקרנות?", הוא ספק שואל-ספק אומר, "שהרי, אם כולם יהיו סקרנים יתפזרו התלמידים והמורה לא תוכל ללמד שום דבר". אני הצעתי שלמידה בקבוצות יכולה לאפשר למידה יותר עצמאית, סקרנית וחוקרת, אך גורדון התעקש שזה בעצם אומר שהילדים לומדים לבד, כי המורה לא יכולה להיות עם כל הקבוצות בו זמנית... האם זה רע שהם לומדים לבד, תהיתי?
עד כאן דיון האופייני לכל שיח בין אנשים בוגרים בנושא חינוך. אך כאן הוא הפתיע אותי והסביר שיש לו פתרון - רובוטים חברתיים לחינוך. רובוטים שמעודדים סקרנות וחשיבה חיובית ומלמדים דברים חדשים, מנהלים דיונים, ומלמדים לנהל דיון. "מה שאני רוצה זה שתהיה בכל זמן נתון בכיתה קבוצה אחת עם המורה, שזה יופי, וארבע קבוצות עם רובוטים, שינהלו את הדיון", הוא מסביר וממשיך, "מה מיוחד ברובוטים? אתה יכול להכניס להם את הפדגוגיה הנכונה. ואפשר גם לתכנת אותם לנהל דיון בדרך טובה".
גורדון מספר שהפרויקט התחיל ממבוגרים, כי גם מבוגרים צריך ללמד כיצד לנהל דיון, אבל שמעניין אותו בעיקר ללמד ילדים לנהל דיונים לבד, זו ממש מטרה נעלה בעיניו. האמת, אני מבינה אותו מאד – שיח מכבד זה אחד הדברים שהכי חסרים לנו בארץ, ואם אנשים ילמדו להקשיב, להמתין, לחשוב לפני שמגיבים (כל אלה הצעות שלי, הוא לא אמר שזה מה שילמדו...) מצבנו כחברה כבר ישתפר.
כמובן שלא חמקה מהשיח שלנו תופעת השימוש המוגבר בסמאטרפונים, משחקי מחשב ואקס בוקס. " אין לי שום דבר טוב לומר על זה", הוא אומר, ומסביר את תפיסתו לגבי ההבדל בין משחקי מחשב לרובוטים: "רובוטים לא באים במקום אנשים, אלא במקום מחשב. לרובוט יש הבעות פנים והוא מסתכל, יש joint attention (כלומר התבוננות לאותו מוקד עניין) והרבה אינטראקציות חברתיות שאנחנו מתכנתים ברובוט ויכולות לעודד התנהגויות חברתיות גם בילד. אני מסתכל על זה כך: כשיש לילד חבר, כמובן שעדיף שישחק עם חבר. אבל אם הילד לבד בבית, מה עדיף – שישחק בטאבלט/ מחשב, יראה טלוויזיה או ישחק עם רובוט?" בעיניו התשובה ברורה כמובן. גורדון מספר שבאחד מהניסויים שעשה בMIT בדק האם אפשר לעודד סקרנות אצל ילדים כאשר הם משחקים עם רובוט. "הראנו שכן, אם הרובוט מתנהג כמו ילד – אם הוא שואל שאלות ומציע להתחיל משחק חדש וכדומה, אז הילדים נדבקים בזה ומתנהגים כך גם הם. זה די מגניב וזה אומר שיש תקווה".
ד"ר גורן גורדון הוא מסוג האנשים שאפשר לשוחח אתם ימים שלמים. נשארתי עם שאלות רבות, דילמות ומחשבות...
אני לא יכולה שלא לתהות איך זה להיות תלמידה בכיתה שלו וגם מה יהיה למעבדה להציע בעוד 10 שנים?...
שירה והשראה
גורן סיפר שמרבית השירים שהוא מאזין להם הם באנגלית וכשהתעקשתי על שיר בעברית הוא בחר בשיר "משהו קטן מתחיל עכשיו" מאת אילאיל תמיר ובביצוע דני רובס. אמנם אני בחרתי בשיר הזה בפוסט קודם בבלוג אך הוא נראה לי מתאים מאד גם כאן, לרוח החדשנות שמביא גורדון ונקודת ההתבוננות החדשה על העולם.
גם השיר הזה נמצא בפלייליסט של הבלוג, מוזמנים ללחוץ וליהנות משירים מעוררי השראה שבחרו המרואיינים בבלוג.