Shuliלפני שיגמר, עם דקלה גולדשטיין מלמוד
להיות שם בשבילם
דקלה היא מסוג האנשים ה ״מחוברים״. כך היא קוראת לזה. כלומר, מהאנשים שמכירים הרבה אנשים, מכל מיני סוגים. היא מאלה שפונים אליהם בשאלה הכה-ישראלית, ״מכירה מישהו ש...?״. והיא בחפץ לב, מיד מחפשת את האדם הנכון למשימה. היא מחברת אנשים אל אנשים, אנשים אל ארגונים, ארגונים לארגונים. תכלס, היא גם מחברת אנשים אל עצמם, מעצם היותה מחוברת אל עצמה.
שמעתי עליה ועל הפרויקט המרגש שלה ״החברים של דקלה״ מנתלי תמיר, שהיא בעצמה אישה מחוברת שכזו שהחברות איתה הביאה לכך שאכיר הרבה אנשים מעניינים, כולל שרון שחר, שצילומיה המרגשים מלווים את הריאיון הזה.
סקרן אותי להכיר את דקלה ולשמוע איך נולד הפרויקט המרתק הזה, והיא מעצם היותה אדם מחובר שכזה, יש לה מנהג נפלא שהיא קוראת לו ״לעשות קפה״, כלומר לשבת לקפה עם אנשים שהיא לא מכירה.
איזה רעיון נפלא!
לזכור לרגע לעצור
היה יום חם, אז במקום קפה נפגשנו לשייק במרינה בהרצליה. ועל הדרך, כשאנחנו מתבוננות בספינות שבמרינה, היא סיפרה על "עמותת מפרשים" - פרויקט מדהים של ספינה חברתית שהיא תרמה לו מכישוריה בתחילת דרכו. הסתקרנתי מאד מהפרויקט ורשמתי לעצמי ליצור קשר בהמשך גם עם היוזמים של העמותה. אם אתם אנשי ים ואנשים של אנשים – כנסו ללינק וקראו, זה מרגש ממש.
דקלה היא ממש כמו שהיא נראית בתמונות - שופעת חיוכים, מלאת שמחת חיים ורואים שכל כולה כוונה טהורה. בהכשרתה היא באה מעולם השיווק והפרסום והעסק שלה היום מתמקד במיתוג ושיווק פנים ארגוני. מה זה אומר? שהמנהלים שהיא עובדת איתם מבינים שלא מספיק לשווק עסק החוצה, אל העולם, אלא קודם כל, לשווק ולתווך אותו אל העובדים, שידעו מה הערכים שעומדים בבסיס המותג ויתחברו אליהם ברמה האישית. הרי בסופו של דבר, עובד שמרגיש חיבור רגשי וערכי אל מקום עבודתו ייהנה יותר בעבודה ויתרום מעצמו הרבה יותר מעובד שמנותק מתפיסת העולם של מנהלי החברה. לי זה נשמע כל כך טבעי ועם זאת כל כך לא מובן מאליו וממש נחוץ, בכל ארגון שהוא.
למצוא אחד לאחוז בו
אז מה זה "החברים של דקלה"? מדובר במיזם חברתי שמיועד לחברים של דקלה, שמתחברים אחד לשני דרך ארוחת שף מעולה, אלכוהול משובח והרצאות מעניינות. האנשים אינם יודעים מראש מי יגיע לארוחה ובשלב שיבוץ האורחים היא עושה עבדות תחקיר מקדימה, בוחרת להושיב את האנשים ליד מי שנראה לה שכדאי שיכירו ושיהיה להם מעניין לשוחח אתם וגם מציגה כל משתתף בקצרה. משם ממשיכים האנשים בעצמם, וכבר נולדו שיתופי פעולה רבים ויפים דרך המיזם, החל מחברויות אישיות,, מפגשים קבוצתיים ("הם כבר נפגשים בלעדיי", אומרת דקלה בחיוך), לשיתופי פעולה עסקיים וגם התנדבויות ותרומות לעמותות.
דוגמא מרגשת ומעניינת שעלתה לאחרונה היא בקשתו של איתי דרוקמן, מחברי הקהילה, לתרום לקמפיין גיוס המונים שהוא עוזר לבנות עבור עמותת "חמניות". מדובר בעמותה שהוקמה בזמנו כפרויקט מקורי של הדר קס, נערה בת 16, שנתיים לאחר שאיבדה את אביה בתאונת דרכים. הפרויקט נותן מעטפת תמיכה רגשית וחברתית לילדים ונוער יתומים, מסגרת שעד כה הייתה קיימת רק במערכת הבטחון. איתי, שאיבד את אמו בנערותו, התחבר לעמותה ועזר לה להפוך מפרויקט מקומי לעמותה רשומה וליצור פרויקט מימון המון כדי לממן את פעילות העמותה לשנה הקרובה. החיבור לקהילת "החברים של דקלה" הוליד תשורות רבות וכן מתן שירותים פרו-בונו להליך המיתוג של העמותה.
פרויקט מימון ההמונים אמור לצאת לאור ממש בשבוע הבא, ובינתיים, בחר איתי לתרום בדרך אחרת, באמצעות פרויקט ההדסטארט שלו שעלה לאחרונה והגיע אל יעדו תוך ימים ספורים. איתי הינו צלם ומשורר והוא מוציא ספר שירים וצילומים שני. כיוון שהגיע ליעד הגיוס החליט להעלות את היעד, להוסיף תערוכת צילום ולתרום חלק מהרווחים מהתערוכה לעמותת "חמניות". אם הנושא מדבר אליכם, מוזמנים להיכנס ולתמוך.
אז למה בעצם הפרויקט הזה של "החברים של דקלה" מעניין אותי כל כך?
קודם כל, זו יוזמה שדקלה חלמה עליה והמציאה יש מאין. וזה כשלעצמו סוג של קסם.
יש כאן יצירתיות וסקרנות ויצירת קהילה בדרך חדשה ומיוחדת. יש כאן גם מודעות חברתית גבוהה מאד ורצון ליצור עוד טוב, וזה כידוע, נוגע ללבי באופן מיוחד.
בכל אירוע מזמינה דקלה שני דוברים – דובר מעולם העסקים (לרוב אלה לא מרצים שאת הסיפור שלהם ניתן לשמוע בהרצאה בתשלום) ודובר מהעולם החברתי. היא קוראת לזה "הכיסא החברתי", כלומר מישהו שמגיע לארוחה כדי לספר על העשייה החברתית שלו (לרוב מעמותה) ובמטרה ליצור קשרים לקידום אותה עשייה. הארוחה כולה מתנהלת בפורמט נינוח ואינטימי, ללא מצגות, כמו ישיבה בסלון ביתי.
לצאת אל החיים
דקלה אישה צנועה, מתעניינת בי באותה מידה שאני מתעניינת בה, והשיחה מתגלגלת אל חיבורים שונים בעולמות שלנו. אנחנו משוחחות על מסעות בעולם ושינויים בחיים ודקלה מספרת על טיול של כמה חודשים להודו שעשתה לפני כמה שנים, עם מי שהיה אז בעלה ועם ילדם הקטן, אחרי שהתפטרה מעבודתה. לדבריה זו הייתה נסיעה מאד מטלטלת מבחינה רגשית, שגרמה לה להתפרק ולבנות את עצמה מחדש. הבחירה לנסוע למקום ששום דבר בו לא מוכר, לא הריח, לא האוכל, לא השפה, הביא, לדבריה ל"טיול בתנאים קשוחים". אבל היום זה המקום שאליו היא רוצה לחזור- להודו.
אני כמובן מזדהה עם קשיי המסע (מי שלא מכיר את הטיול שעשינו בעולם יכול לקרוא בבלוג שכתבתי אז) אך גם עם ההנאה והרצון לחזור שוב לטייל. למרות שעברו שנתיים מאז שחזרנו, אני מרגישה שאני עדיין בונה את עצמי מחדש ומתעניינת מאד לשמוע איך היא בנתה את עצמה מחדש אחרי החזרה לארץ.
"באמפי ראיתי מאפיה והחלטתי שאני חוזרת לארץ ופותחת מאפיה", היא מספרת. " הגעתי לארץ וזה מה שהיה לי בראש – לפתוח מאפיה, למרות שמעולם לא אפיתי... ואז חבר טוב שעבד איתי במשרד פרסום ביקש שאגיע לעבוד איתו כפרילנסרית ואיך שסיימנו פגישה ראשונה אמרתי לו: תודה שקראת לי והזכרת לי מה אני אוהבת, אחרת הייתי אשכרה פותחת מאפיה", היא צוחקת, ומוסיפה "עד היום אני לא אופה...". ניכר שהיא נמצאת במקום הנכון שלה. ("המקום הנכון" הוא מושג שלא אני המצאתי, אלא קן רובינסון, אם אתם בשלבי חיפוש בחייכם ולא מכירים, מומלץ ממש לקרוא את הספר בשם הזה).
לחזור להתחלה
"למדתי תואר שני במנהל עסקים", היא ממשיכה לספר, "עם התמחות בשיווק ופרסום, גיליתי את המיתוג הפנים ארגוני והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות – את כל מה שלמדתי ועשיתי עד היום בתחום השיווק החוצה, לעשות פנימה אל תוך הארגון". לעסק שלה ושל השותפה שלה מיכל זקס קוראים Inside Out .
אז מה זה בעצם? "מיתוג פנים ארגוני זה כמו משרד פרסום אבל נקודת המבט מופנית פנימה ", היא מסבירה, "המטרה היא לחבר את העובדים למותג, לערכים, לחזון, לסיפור של העסק ולבחור איך מתרגמים את הערכים להתנהגות.
אנחנו עובדות בכל מיני ממדים, למשל ממד הצבע. לקוח יודע לזהות את המותג על פי הצבע, הנראות. הרבה פעמים, החומרים שמפיקים פנימה, למשל עיתון עובדים, נראים כמו טיוטה, או חוברת לכיתה ג'. חשוב לייצר גם עבור העובדים מוצרים שנראים מקצועיים ומחוברים לעסק, כי העובדים הם הלקוחות הראשונים והכי חשובים של העסק. אנחנו מייצרות שפה אחידה בארגון עם מסר ברור. למשל, עבור חברה שרוצה לעודד מחוברות בארגון יצרנו קונספט שנקרא " קפה עם שותפים", מחלקה מארחת מחלקה ולומדים להכיר אחד את השני. כמובן שהיעדים נבחרים בהתאם למטרה שמבקשים מנהלי הארגון.
חשוב לנו להציג את נקודת המבט של העובד – מה יוצא לו מזה? החיבור יהיה חזק אם העובד יבין מה הערכים של החברה תורמים גם לו" היא מוסיפה, ואני חושבת כמה זה חשוב לעשות זאת גם בארגונים שאינם עסקיים גרידא, כמו בבתי ספר ובעיריות... "חשוב להבין שזה לטובת הארגון", מוסיפה דקלה, "הארגונים משקיעים המון כסף בגיוס עובדים ובשימור, והעובדים היום פחות מחויבים מאשר בדור הקודם. חייבים למצוא את הדרך ליצור מחוברות לחברה.
תלמדי אותי על הארגון שלך, ואני אלמד אותך איך לשווק אותו".
לנסות הכל
לאחרונה התחלתי לשאול מרואיינים שלי מה החזון שלהם. למה? לא יודעת... אולי יש בי מחשבה שזה יעזור לי ליצור חזון ברור יותר עבור עצמי? ואולי כי זה משהו "שצריך" לשאול בראיון?
הייתי בטוחה שדקלה תפרוש בפניי משנה מוסדרת ורחבת היקף ואני מודה שממש נרגעתי לשמוע את תשובתה של דלקה: "אני לא בונה תכנית לחמש שנים", היא אומרת. "היום אי אפשר לבנות לחמש שנים...
"בהרצאות של מיתוג עצמי אני מספרת על מעטפת המטרות שכתבתי יחד כמה חברות בסוף התואר הראשון. עשינו חוק שחייבים לפתוח אותן בגיל 30, ומחוץ לאדמת ישראל. את המעטפה של גיל 40 עוד לא פתחנו", היא אומרת ומיד מוסיפה, "אבל אני זוכרת מה כתוב בה ויכולה לך לומר שהרוב התממש... היום, אין מצב לעשות תכנון לחמש שנים. הטווח ארוך זה גג שנתיים. אני ומיכל יושבות יחד ובונות חזון לעסק לשנה קדימה, ובעיקר שואלות את עצמנו מה היינו רוצות לעשות השנה? במה אנחנו רוצות להתפתח? איזה לקוחות היינו רוצות שיהיו לנו? איזה פרויקטים בא לנו? אנחנו כותבות את זה ומכוונות לשם.
"מרגע שכתבתי לעצמי שאני רוצה לעשות הרצאות על מיתוג עצמי ועל 'החברים של דקלה', ההרצאות התחילו לרוץ". מעניין שאת הפרויקט "החברים שלדקלה" היא לא פתחה עם חזון. "רציתי שזה יהיה כמו שמורת טבע, לא משהו עסקי" היא אומרת.
"איפה אהיה עוד שנה?" היא שואלת בקול, במקומי, "אני מקווה שאמשיך לחזק את הקהילה שלי, שתהיה מחוברת יותר, שאמשיך לעשות ארוחות בחו"ל ולשלב מה שאני עושה. שאצליח להחזיק את כל הכדורים באוויר. שלא יפלו כדורים" היא צוחקת, ואני נזכרת בשיר שלי "ג'אגלינג של החיים". "הבנתי שאני לא יודעת להיות אחרת, תמיד אני מג'נגלת בין דברים", היא אומרת, ובדרך אגב מוסיפה שהיא בדרך לכתיבת הספר ארבעים דברים שעשיתי בפעם הראשונה בגיל 40, כמו הפרויקט בבלוג שלה. אני כבר סקרנית לקרוא אותו!
שירה והשראה
כשדקלה התבקשה, כמו כל מרואייני, לבחור שיר, היא ענתה "איך אבחר? כולם היו בניי...", ואני השבתי לה – בחרי מה שעולה לך ברגע זה. היה לה ברור שהשיר שהיא בוחרת הוא "לפני שיגמר", מאת עידן רייכל, והוסיפה הסבר: "אני חיה לאור התפיסה הזו - לא לחכות למחר, לשנה הבאה, לכשיהיה זמן. אני מאמינה שצריך להתייחס לחיים כאילו שעוד שניה הם נגמרים, ועכשיו זה הזמן לעשות. יש סביבי כל כך הרבה סיפורים על דברים איומים שקורים לאנשים, חלקם חוטפים כאפה ורק אז אומרים 'עכשיו אחיה את החיים' ואני אומרת, אין צורך בכאפה, אני בוחרת לחיות כך כל יום".
כמובן שאני מתחברת לתפיסת העולם של דקלה, אני שחטפתי "כמעט כאפה", אם אפשר לומר זאת כך. כשממשיכה השיחה אני מבינה שדקלה בעצם כן חוותה בעבר זעזוע שהעיר אותה, " אני חושבת שזה קשור לפשיטת רגל של ההורים שלי. כי חטפנו אז את הכאפה ואמרתי לעצמי "בשביל מה לחכות?" ההורים שלי, אמנם חיו הרבה מאד שנים ללא כרטיסי בנק, ללא חסכונות ועדיין, אבל הם חיו (ועדיין) חיים מלאים וממצים".
איזו בחירה נפלאה! כמובן שגם השיר הזה יהיה בפלייליסט של הבלוג, מוזמנים ללחוץ ולהאזין לשירים מעוררי השראה שבחרו מרואייני עד כה.
טוב, יכולנו לשבת כך ולדבר עוד שבוע... הרגשתי שדקלה מהדהדת לי, דרך הפרויקט הייחודי שלה, את הבחירה שלי לפתוח את הבלוג הזה, כדי להכיר עוד אנשים מעניינים, שרוצים לעשות טוב בעולם.
ופתאום אני חושבת, אולי יום אחד יהיו מפגשי שירה והשראה?
אולי נצא מתוך הבלוג, והפייסבוק והאינסטגרם וניפגש?
מה אתם אומרים?
ספרו לי כאן בתגובות, או באימייל, או בפייסבוק שלי, או באינסטגראם שלי, או איך שבא לכם.
מוזמנים להירשם לבלוג בתחתית העמוד לקבלת עדכונים ולקבל שיר שהוא גם ברכת יום הולדת, מוכן להדפסה ביתית.
להרחבת מעגלי החוויה:
האתר של החברים של דקלה
Insideout מיתוג פנים ארגוני
ארוחת "החברים של דקלה" בניו יורק:
על הצלמת
הצילום תמיד היה אהבה גדולה שלי. הרגישות לפרטים, החושים שעובדים והעין שלא חדלה להתבונן, מייצרים לי קומפוזיציות אינסופיות בראש.
בתקופה מורכבת בחיי, מצאתי עצמי מרפאת את נפשי בצילום רגעים אנושיים ופיסות חיים שמספרות סיפור שלם. בהמשך, התחלתי לצלם פרויקטים גם עבור מגזיני לייף סטייל ועיצוב ואני מרחיבה ומעמיקה כל העת את הידע בצילום קולינרי, אנושי וצילומי אוירה, תדמית ומוצר.
שרון שחר - סיפור בקליק
054-4561918