• Shuli

האומץ להיות - תובנות ליום שאחרי

עשרות מילים נכתבו על ימי הקורונה, ואני תהיתי מה חלקי בכל הדבר הזה. נכון 'שירי המסע' שלי קיבלו מקום בתוך כל שטף התוכן, כי הדהדו לבבות אחרים ונכון שאת שלושת המרואיינים מימי הקורונה גם שאלתי על תפיסתם את הקורונה. ובכל זאת, חיפשתי לי את הדרך להתבונן במבט-על על מה שקורה לנו. חשבתי רבות על המרואיינים שלי מהשנתיים האחרונות - מה עובר עליהם? כיצד הם מתמודדים? והחלטתי, לכבוד יום הולדת שנתיים לבלוג לערוך סקר בין מי שהתארחו עד כה בבלוג ולבדוק האם יש כאן תמונת-על משותפת?

ומה אני יכולה ללמוד מאנשים אלה שעוררו בי השראה כשחברתי אליהם?

(הסקר היה מסוג איכותני, כלומר שאלות פתוחות בלבד. אני מניחה שחוקרים גדולים ממני עוד יבצעו מחקרים רבים ורחבי היקף על תקופת החיים הזו).

בפוסט הזה מתארחים צילומיה המיוחדים של אריאנה חלק- שווה לעקוב אחריה!

צילום: אריאנה חלק

נתוני רקע:


מתוך משתתפי הבלוג בשנתיים האחרונות, השיבו לסקר 26 איש - 4 גברים ו 22 נשים (בקרב משתתפי הבלוג היחס דומה, ללא כוונת מכוון).

מרבית המרואיינים אצלי בבלוג עוסקים בכמה תחומים עיקריים (כך גיליתי פתאום, תוך כדי תנועה), טיפול, אמנות וקהילה, חלקם עוסקים בכמה תחומים במקביל, לכן אין כאן מקצועות כמספר המשתתפים בסקר ובכל זאת מעניין לראות מה כן יש:

טיפול - נטורופתיה, טיפול רב תחומי (2), עבודה סוציאלית (2), כירופרקטיקה, ליווי אנשים בצמתי חיים, הנחיית מיינדפולנס, ליצנות רפואי , התנדבות במד"א

אמנות – צילום אירועים ואנשים (4), קומיקאית, אמנות סביבתית, הנחיית סדנאות צילום בנייד, איור, עיצוב תכשיטים, קרמיקה, משחק על במה, עיצוב בתים

קהילה: יזמות חברתית (2), ניהול בית חינוך, הדרכת סיורים, ניהול עמותה לחלוקת מזון , הוראת אנגלית, הדרכת שחקנים

וכמה מעט שונים – ייעוץ מס, ניהול חברה למיתוג פנים ארגוני, ניהול מעבדת סקרנות.

מה קרה לעיסוקיהם בימי הקורונה?


מרבית משתתפי הבלוג שלי הם "אנשים של אנשים", כלומר נפגשים באופן תדיר פנים מול פנים עם אנשים. היחידים שעבודתם נמשכה באופן דומה לימי הקודמים לקורונה היו יועצת המס (שבאופן אירוני עבדה יותר מהרגיל ), הליצן הרפואי, מנהל בית החינוך (בהוראה מרחוק) והמתנדב במד"א, מקצועות שהפכו נדרשים בעת הזו (תלוי את מי שואלים כמובן..). מרבית משיבי הסקר חוו עצירה מוחלטת ברוב תחומי העיסוק שלהם, בדומה לרוב העולם.

צילום: אריאנה חלק

התאמת המודל


כמו אנשים רבים אחרים בעולם, רבים מהמטפלים, המרצים והמנחים עברו לטיפול און -ליין וחלקם אף החלו להנחות סדנאות והדרכות בזום או יצרו תוכניות ייחודיות לתקופה זו.

מה שמעניין במיוחד בעיניי הם פרויקטים חדשים, או כאלה שקיבלו תנופה מיוחדת בעת הזו. למשל:

קבוצת הפייסבוק, "אנשים החדשות הטובות" , שיזמה רעות בנימין גדלה מ 2,000 ל 70,000 איש תוך חודש וחצי, פרויקט חיבורים בין עמותות לחברות מסחריות, שיצרה דקלה גולדשטיין מלמוד, או תכנית הנקראת "ממעמקים- סיוע למשפחות שכולות בתקופת הקורונה" שיזם אילן שריף והיה רוצה לשמר גם בימים שאחרי.


צילום: אריאנה חלק

שאלתי את המשתתפים האם ישנם דברים שהמציאו בימי הקורונה והיו רוצים לשמר לימים שאחרי ועלו כמה דברים מעניינים:

היו כמה שציינו בפניי שעוד מוקדם להם להסיק מסקנות ( המשיבים ענו על הסקר בין 27.4.20 ל 8.5.20, כלומר לפני חזרה של המשק לתפקוד מלא).

היו כמה שציינו את הרצון לארגן את הימים שלהם באופן מאוזן יותר, להיות פחות במרוץ, פחות זמן בדרכים ויותר עבודה מהבית.

יש המבקשים לשמר חלקית את הנחיית הסדנאות והטיפול מרחוק באמצעות כלים דיגיטליים.

היו שציינו את השמחה ביצירה בבית ובצורך למצוא יותר זמן לעצמי בתוך ענייני היום יום השוטף וחלק שעשו שינוי מסוים בעשייה שלהם. למשל מרי קושלביץ , שבשגרה היא מאיירת והתכוננה בימים שלפני הקורונה לקראת ירידי פסח, מצאה את עצמה ללא הירידים, עם הילדים בבית, ולכן בחרה להתמקד בפורטרטים ואיור ספרים. בדיעבד היא סיפרה שככל הנראה תמשיך עם ההזמנות המיוחדות, משום שגילתה שיש יותר ביקוש ממשה שחשבה קודם לכן.

שרון שחר, שבשגרה מצלמת אירועים משפחתיים וקולינריים ועתה, משפסקו כל עיסוקיה, עברה לצלם את הטבע הקרוב אליה מרחק 100 מטר: " גיליתי אוצרות רבים במאה מטר וקצת יותר, המקיפים אותי. דברים שנעלמו מן העין או היו מובנים מאליהם, קיבלו משמעות אחרת. גיליתי שאפשר לייצר עולם שלם של דמיון ורגשות בכל כך מעט התרחשות. אשתדל לאפשר לעצמי זמן איכות בחוץ, בשקט, בהקשבה לפעימות הלב, ומבט קרוב יותר על גן העדן שעד היום נהניתי ממנו אבל לא חשבתי שאהנה כל כך גם לתעד אותו בעדשתי. הצילום היה עבורי תרפויטי ממש בתקופה הזו, בעיקר בימים בהם הרגשתי מחנק".

אריק מנדלבאום החל להנחות מדיטצייה בלייב בפייסבוק כל בוקר וערב ורוצה לשמר את זה גם לימים שאחרי, וצהלה ברוש, שבימים רגילים מדריכה סיורים (מעולים!) בזיכרון יעקב, הרחיבה את הפעילות שלה לכלל הצפון ושמה דגש גדול יותר על טיולים בטבע.

היו כמה אנשים שהשקיעו את הזמן בפיתוח מיומנויות חדשות כמו לימוד ספרדית (גלי גאיה פלג), או עריכת וידאו (ירון סנצ'ו גושן), ואפרת סטרטינר שעבדה כצלמת עצמאית ובנוסף, עבדה במשרה חלקית כעובדת סוציאלית והתכוונה לעזוב את עבודתה, החליטה לחזור בה ולהישאר לעת עתה בעבודה כעו"ס.

צילום: אריאנה חלק

תובנות


אנשים רבים נוטים לרצות בחזרה מהירה לשגרה, ואני מאלה שמבקשים להתבונן עוד רגע על מה שהיה כאן ולמצוא את המתנות שקיבלנו, כל אחד לעצמו וכולנו כחברה ולחפש את הדרך לשמר אותן. לכן, החלק שמעניין אותי בעיקר במבט-העל הזה, הן שתי השאלות ששאלתי באשר ל'יום שאחרי', כלומר, התובנות האישיות והיכולות שלדעת מרואייניי כדאי שנסגל לעצמנו לעתיד לבוא.

באופן כללי ניתן לומר שבקרב אנשים רבים בסקר הזה התחדדו תובנות שכבר היו קיימות בעבר, ועתה קיבלו זמן ומקום להתבוננות מחודשת. כלומר, במרבית המקרים, הקורונה לא הביאה איתה מהפכים, אלה זיקוק, דיוק של אמונות ותפיסות עולם, שאולי נבלעות קצת בשטף ועומס היום יום בעולם המערבי.

בחרתי להביא כאן שתי נקודות מבט – אישית וכללית.

האישית מובאת בחלק הבא, עם תובנה אישית מכל משתתף בסקר. לאחר מכן, ישנה התבוננות ממבט-על, על היכולות שהציעו המשתתפים שכדאי לנו לסגל לעצמנו לימים שאחרי.


תובנות אישיות


רעות בנימין התמסרה עוד לשליחות שלה להרבות טוב בעולם ואומרת שהכל נובע מהבחירה שלנו כיצד להביט על העולם. יולה חלפין, שמכירה את ההפתעות שהחיים יכולים לזמן, אומרת שגמישות ויצירתיות עוזרים לנו להתמודד, גם אם בהתחלה הכל נראה מאד מפחיד.

שירלי גולן היא טבעונית ועתה התחזקה בה ההבנה שטבעונות זה מה שיכול להציל את המין האנושי, תכלת גינס ראתה איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה וכמה גדול כוחו של הטבע, וברוית אורגד בר-לב התחזקה ההבנה שהכל זמני ואין להסתמך על דבר. שרון טל ראתה איך פחד וזמן משחקים תפקיד בחיים של אנשים והוסיפה שלתפיסתה, עלינו לסמוך על הבורא ולהמשיך להתמלא באהבה למרות הכול.


דוריס שבת נהנתה מפסק הזמן שאפשרה הקורונה ורואה בכך הזדמנות לשים גבולות לשפע ולחזור אל הפשטות של פעם, ואיה קידר סטרול ראתה בצמצום הזדמנות להתרחבות והבנה שהבית הוא מרחב לצמיחה.

דקלה גולדשטיין מלמוד למדה לסמוך על עצמה והעריכה את השקט שפתאום הגיע במנות גדושות ממה שהיא מכירה, ועמי אייל נהנה מהזמן עם המשפחה וההאטה במרוץ החיים. צהלה ברוש נהנתה גם היא מהאטת הקצב וההבנה שהחיים הם לא מירוץ , וגם ליאת יבנה ריפ נהנתה מקצב החיים הרגוע יותר ויש בה ידיעה כי היא תמצא הדרך הנכונה לה.


שרון שחר סיפרה שלקח לה זמן להאט את הקצב, אך בסופו של דבר נהנתה מהשינויים ומהפרויקטים המשפחתיים ומהאפשרות לקחת זמן לניקוי פנימי וחיצוני, ואפרת סטרטינר הבינה שהיא עושה היום בדיוק את מה שהיא אוהבת, בצילומי הטבע והחיבור לאנשים.

טל טנא צ'צ'קס ספרה בכנות שהיא עדיין בתהליך התבוננות ועוד אין לה תובנות ספציפיות, נתלי תמיר בחרה לחזור אל בסיס היצירתיות והפשטות, וגם סורינה ניסנבאום חזרה לתשוקת היצירה הבסיסית שלה והיא מלאת הודיה על מה שיש לה בחייה.


אילן שריף הבין שהוא צריך למצוא דרך לעשות בעבודתו את הדברים שהוא רוצה ובענבל שני התחדדה ההבנה שהמרדף אחר תשומת לב מקצועית והכרה הוא תפל וחסר טעם ויש בה רצון להיוולד מחדש ולשלב עשייה שתורמת לאנשים.

יהודית פלד רואה בקורונה תזכורת לכך שכולנו חלק מרשת ויש לנו אחריות מעבר לעצמנו וגם התחזק בה הרצון להתנסות בעוד תחומים שעד כה לא הכירה. גלי גאיה פלג רואה תובנות בכל זמן וטליה שפירא סיפרה שהיא תמיד מחוברת לשקט וימי הקורונה היו תקופה נפלאה עבורה.

רחלי אלון סיפרה שהיא ובני משפחתה רגילים להיות בבית, כך שהקורונה לא שינתה הרבה את סדר יומם, מלבד החזרה לבישול, אהבה ישנה שנזנחה לאחרונה, ומרי קושלביץ, שעובדת גם היא תמיד מהבית, הבינה לאחר כחודש שחוסר הגיוון בשגרת היום משפיע עליה מאד ולמדה להעריך רגעי התאווררות קצרים.


ירון סנצ'ו גושן סיפר שבהתחלה היתה לו תחושת שחרור מהFomo (Fear of Missing Out) ואחר כך ה'פומו' חזר בשל "פסטיבלי הזום" הרבים. לעיתים קרובות הוא חש צורך להגיד משהו חכם ולהיות ומצחיק והיו רגעים שזה ממש הטריד אותו, אך כאשר נוצרה עשייה משהו נרגע.

אריק מנדלבאום בחר בתובנה ש"הכול ישתנה ושום דבר לא ישתנה".

צילום: אריאנה חלק


יכולות אנושיות – מבט על


אני באה, בין השאר, מעולם החינוך ובתקופת הקורונה, בה עלתה מצוקת בתי הספר, המורים וההורים, הייתי ערה למתרחש בקבוצות חינוך שונות בפייסבוק, בתקווה לראות התעוררות ושינוי.

כששאלתי את מרואייני "אילו יכולות כדאי לנו לדעתך לסגל ליום שאחרי הקורונה?", לא חשבתי על חינוך הדור הבא. זו הייתה שאלה אישית. אבל, בדיעבד, אני חושבת שמעניין להתבונן על התוצאות כסוג של הצעה לפעולה, מעין מתווה להוראה בעידן החדש.

ידוע לכל שהידע נמצא היום זמין לכל מי שחפץ לחפשו ועל כן ישנה תפיסה שאומרת שמה שיש ללמד אלה יכולות, כלומר כלים מנטליים ומעשיים להתמודדות עם מה שמזמנים לנו החיים.

בחרתי לחלק את תשובות המשתתפים לשתי קטגוריות, על פי החלוקה הידועה של Being (הוויה) ו-Doing (עשייה). מה שהפתיע אותי זה החלוקה המספרית בין שתי קבוצות אלה.

הנה רשימת היכולות שהציעו המרואיינים מחולקת לשתי הקטגוריות:

הוויה (Being)

1. להודות על מה שיש

2. להסתפק במה שיש/ במועט

3. להקשיב ללב

4. לשמור על קצב חיים שעושה לנו טוב

5. להנות ממשחק עם ילדים

6. להנות מהיופי שנמצא מתחת לאף

7. להכיר את החוזקות שלנו

8. להיות נאמנים לערכים הבסיסיים שלנו

9. להיות בהתבוננות ונוכחות בחיי היום יום

10. לעצור ולהשתהות

11. לנשום

12. לשמור על החופש האישי

13. לא לתת להפחדה לשנות את המהות שלנו

14. להרחיב את התודעה

15. יכולת המתנה

16. יכולת אלתור

17. אומץ

18. אמון ואמונה

19. אופטימיות

20. פתיחות

21. סקרנות

22. נדיבות

23. אכפתיות

24. סבלנות

25. ענווה

26. התחדשות

27. גמישות

28. יצירתיות

29. עצמאות

30. שלווה

31. התמדה

32. פיתוח חוסן אישי

עשייה (Doing)

1. להפחית צריכה

2. אימוץ כלבים וחתולים

3. להיות פחות בכבישים ויותר לעבוד מהבית

4. לחסוך ליום של קושי

5. שימוש בטכנולוגיה

6. שיווק באמצעות פלטפורמת מכירה דיגיטלית

7. ללמוד לייצר מוטיבציה באופן עצמאי

8. ללמוד מדיטציות לאימון המוח

9. להשאיר זמן ליצירה

מעניין מאד לגלות שהחלוקה של היכולות מתחלקת כמעט במדויק ל 20% ו 80% ועיקר ההמלצות כאן הם דווקא בתחום ה- Being !


צילום: אריאנה חלק

אז מה אני לומדת מזה?


שלמרות שאנחנו רגילים להתמקד בעשייה, מתוך הנחה שיש לבצע פעולות כל הזמן כדי לקדם את עצמנו, משתתפי הסקר נותנים משקל רב יותר להשפעת דפוסי חשיבה על החיים שלנו מאשר לפעולות מעשיות.

ומה עוד?

שאם רציתי להתבונן על הממצאים כהצעה למתווה לתוכנית חינוכית, התוצאות מראות שראוי היה למקד את תוכניות הלימודים בבתי הספר בשיפור כלי התודעה קודם כל, לפני המיקוד בעשייה בשטח, כך שכל תלמיד יוכל לממש אותם בכל דרך שיבחר.

עכשיו, מצד אחד, עבור אנשים שעושים דרך בהתפתחות אישית ורוחנית, מה שכתבתי כאן הוא מובן מאליו. אבל, כולנו יודעים שמעטים בתי הספר בארץ שמשלבים בתוכנית הלימודים שלהם שיעורי מדיטציה, יוגה או אימון אישי מסוג כלשהוא. המורה מצופה להיות החונך והמאמן של התלמיד, אך במסגרת של 35 ילדים בכיתה זו שאיפה כמעט בלתי ניתנת להשגה...

אולי הגיע הזמן לדרוש להכניס למערכת החינוך שיעורים מובנים בתחומי אימון התודעה?

ואני, מה איתי?


אמנם לא עניתי על השאלון של עצמי, אבל אין ספק שאני מזדהה עם מרבית הדברים שנכתבו כאן. באופן אישי ראיתי את 'שירי המסע' שלי מהדהדים חזק מאד את מה שאנשים מרגישים והתחלתי להקריא שיר בלייב יומי בפייסבוק, חוויה חדשה מאד עבורי. כמי שנוח לה בעיקר לכתוב או לשיר, אתגרתי את עצמי בשיח חי מול קהל, כולל התמודדות עם תקלות טכניות והאפשרות שאף אחד לא יבוא לפגוש אותי בלייב הזה. עבורי זה חלק משיעור בענווה – אני נותנת את המתנה שלי ומי שזקוק לה, היא תגיע אליו. וגם, אם להתבונן רגע על היכולות שהומלצו על ידי חבריי, הלייב היומי לימד לימד אותי אומץ, יכולת אלתור, אמונה, סקרנות, גמישות, יצירתיות ועוד...

ומה הלאה?

החלטתי שכאשר אגיע ללייב יומי #שיר_מסע_ליום מספר 40 אסיים את הסדרה. כיוון שהרגשתי שהמילים וצילומי הוידאו נוגעים בלבבות, אשמור ואעלה אותם במאגר מיוחד שיהיה כאן באתר.

וגם, אני מתחילה להוציא ניוזלטר שבועי של שירה והשראה ובו יהיו שיר שבועי אחד משלי וכן המלצות נוספות על מקורות השראה- ספרים, סרטים, הרצאות טד, פודקאסטים ועוד. אם אתם רשומים לבלוג כמובן שתקבלו אותו ואם לא – מוזמנים כבר להירשם כאן.

צילום: אריאנה חלק

שירה והשראה


במהלך כתיבת שורות אלו, תהיתי איזה שיר מתאים לצרף כאן. ברוב הפוסטים המרואיינים בוחר שיר שמעורר בהם השראה וכאן יש הרבה מרואיינים ואיך אבחר? ואז הבנתי שהקו המחבר הכי חזק עבורי כאן בתוך התקופה הזו, לי באופן אישי וגם להרבה אחרים, הוא אומץ. האומץ להיות אני, ובו בזמן, לצאת מתוך עצמי ולהמציא את עצמי מחדש בתוך הסיטואציה החדשה שנוצרה לנו בחיינו.

אז ביקשתי בעמוד הפייסבוק שלי המלצות לשירים העוסקים באומץ. וכשמירי בשקנוב כתבה לי "אלוף העולם", של חנן בן ארי, ידעתי שזה השיר המתאים, בעיקר בשל המשפט "אני אלוף העולם בליפול, ולקום כמו גדול". גם השיר הזה מצטרף בשמחה רבה לפלייליסט של הבלוג, "שירה והשראה", ביוטיוב.