• Shuli

שיחה עם עדי שגב על דברים אנושיים

עודכן ב: 26 יונ 2019


צילום: יהודית רשף

אל עדי שגב הגעתי אחרי ששתי נשים שאני מכירה למדו אצלה בקורס הראשון להכשרת מנחי קריאה מבית "הקול קורא", השיטה שהיא פיתחה ופועלת על פיה כבר כ 12 שנה. השם שלה היה לי מוכר, קראתי עליה משהו כמה שנים קודם לכן, אבל לא חקרתי לעומק. כששתי החברות האלה סיפרו לי על החוויות שלהן מהקורס והעבודה עם הילדים, היה לי ברור שזה הרגע להצטרף לדרך.

מרגע שעדי התחילה להסביר לנו במה מדובר וללמד את הטכניקות דרכן היא עובדת, היה לי ברור שהדרך הזו תואמת לגמרי את תפיסת העולם שלי, את האופן בו אני מאמינה שילדים ראויים ללמוד ואת האופן שבו כלי התיאטרון יכולים להיות חלק חשוב בתקשורת בין בני האדם בכלל ובהוראה בפרט. הכל התחבר יחד.


צילום: יהודית רשף


לשונותי משננות עכשיו שורות שכתבתי בעבר

אחד המשפטים הכי חזקים שעדי אומרת לילדים ואמרה גם לנו בקורס, נשמע אולי מאד באנאלי, אבל לי הוא הפיל כמה אסימונים: "בשביל לקרוא צריך לקרוא" היא אמרה. כמה פשוט, כך מדויק. הרי כל דבר בחיים, אם רוצים להצליח בו, צריך להתאמן בו. אי אפשר להשתפר בקריאה אם לא מתרגלים קריאה, נכון? אז המטרה של המנחים בשיטת "הקול קורא" היא להביא את הילד להתיידדות עם המילה הכתובה, לקרוא ולשחק.

למה?

כי מרבית התלמידים שמגיעים אלינו הם ילדים שלמדו את ראשית הקריאה, אך נמנעים מקריאה. אם תשאלו אותם למה, הם יאמרו שזה "משעמם", "מעייף", "קשה". ואכן, לחלקם יש קשיים הקשורים בקשיי למידה או קשב וריכוז, אך אנחנו לא מתמקדים באבחונים והגדרות, אלא בהגעה אל הילד.

יש כל מיני תרגילים בדרך שעוזרים למנחת קריאה לקרב את הילד למצב שבו הוא מחזיק דף וקורא ממנו , החל ממשחקי מילים ומשחקי זכרון מהנים, תרגול הטקסט באמצעות חיקוי קול ותנועה וכן התאמה רגשית לעולם הטקסטואלי של הילד. הגוף, הקול והרגש הם חלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה, בכל המפגשים של "הקול קורא".

הילדים מתנסים בקריאת משפט במצב רגשי כמו למשל כעס או עצב, ומתייחסים לרצון של הדמות בתוך הסיטואציה. הם בעצם מחיים (מלשון 'להחיות') את הדמות אותה הם קוראים. זה לא ממש תיאטרון כי אין המטרה להעלות הצגה, אין קהל ואין שינון בעל פה, להיפך - מחזיקים את הטקסטים ביד, שהרי המטרה היא לקרוא, אבל כן יש חיבור עמוק לדמויות, לרצון שלהן, לחלל בו הן נמצאות ולאופן בו הן מדברות.


צילום יהודית רשף

משורר אוסף עצמו שנים במגירות ביתו


באופן טבעי, מתחילה עדי בסיפור חוויותיה כילדה, חוויות אשר כנראה יש להן השפעה ישירה על תפיסת העולם שלה. "כילדה היה לי קשה בבית ספר", מספרת עדי. "עברתי הרבה מעברי דירות, מבית ספר בדרום תל אביב לקיבוץ עם לינה משותפת והמעברים לימדו אותי לחיות דרך היצירה. רקדתי, פיסלתי, וכתבתי למרות שהיו לי המון שגיאות כתיב עד גיל מאוחר. כתבתי שירים, סיפורים ויומנים. התביישתי בשגיאות הכתיב שהיו לי, הסתרתי את כל מה שכתבתי. כתבתי על מפיות, על קופסאות גפרורים. כשהמילים נכתבות על טקסטורה אפשר לגעת בהן".

עדי מספרת כי המעברים לימדו אותה להיות עצמאית, לטייל בשדות ולכתוב ומוסיפה על חוויית הלמידה שלה כילדה וכנערה: ״אם שאלו אותי איך היה בבית הספר לא תמיד זכרתי מה היה או מה למדתי, כתבתי את מה שדמיינתי .

סיימתי את התיכון עם בגרות חלקית מאד, נשארה תשוקה גדולה ללמוד. בקיבוץ הייתי הרקדנית של החגים. כדי לזכור את התנועות, ציירתי את הריקודים על דף (תכננתי קומפוזיציות בתנועה), לא היה לי קל לזכור משפטים תנועתיים, אז כתבתי אותם כדי לא לשכוח.

בסופו של דבר הרצון ללמוד הכריע ומצאתי לעצמי את המסלול שהתאים לי. מאחורי הקלעים. למדתי בימוי וכתיבה בסמינר הקיבוצים, לימודים שפתחו לי דלתות למקצוע רב תחומי (תיאטרון, חינוך וטיפול).

בעשור האחרון ״הקול קורא״ תפס חלק גדול מהחיים שלי למחקר ולפיתוח מתודה בתחום השפה והקריאה״.


צילום: יהודית רשף

כל מה שקיים בגוף אבל חסר במחשבה

הכניסה של עדי ל"הקול קורא" נולדה משני אירועים שהתרחשו במקביל - מהבן שלה שהתחיל ללמוד לקרוא וחווה קשיים עוד ברכישת הקריאה, ומקבוצת עולים בני 18 מאתיופיה, שאיתם עדי החלה להיפגש כדי לכתוב עבורם טקסטים דיאלוגים שהניעו אותם לדבר ולקרוא בעברית. עדי מספרת: "בעולם התיאטרון הטקסט לא עומד בפני עצמו, המילה הכתובה היא תוצאה של כמה מרכיבים בו זמנית - כמו בחיים, כשאת מדברת, צורת הישיבה או העמידה שלך משפיעה על המילים, על טון הדיבור ועל האינטרפטציה. אי אפשר לנתק את הדמות מהגוף שלה או מהחלל שבו היא נמצאת, לכן הטקסט הוא חלק משמעותי מההוויה של הדמות. כתיבה מחזאית לא עוסקת בהסברים, היא מספרת סיפור דרך ההתנהגות של הדמויות. זו כתיבה מתומצתת עם הרבה סבטקסט. כך הנערים מאתיופיה למדו לקרוא, עם הרבה מוטיבציה ועניין בשפה העברית, כי השפה דיברה אותם. הם התיידדו עם המילה הכתובה והמדוברת כי הטקסטים היו קרובים אליהם. הפיתוח הראשון של השיטה החל בבית הספר תו"ם בחרב לאת, פנימייה לעולים מאתיופיה״. החינוך ההתיישבותי להנחלת הלשון והיחידה לאומנויות חברו יחד, ועדי החלה לפתח עבורם תכנים. בהמשך היא כתבה עבורם שלושה ספרים עם טקסטים לנערים ונערות והכשירה מורים לשפה בשיטה שהחלה לקבל צורה של מתודה ופדגוגיה שנתנת לשכפול.


באותה תקופה עבדה עדי עם קבוצת תיאטרון בבנימינה שהעלתה מופע בשם "ערב חמוץ מתוק" המבוסס על טקסטים של המחזאי חנוך לוין. הבן של עדי היה אז בכיתה ד' ולא ידע לקרוא והיה נוכח הרבה בחזרות. בעקבות ההצגה הוא ביקש לקרוא טקסט של חנוך לוין, הסיפור הצחיק אותו ונתן לו מוטיבציה לתרגל. ״הוא עשה שינוי גדול בגישה וברצון שלו לתרגל קריאה״ היא מספרת, ״תוך כמה ימים הוא התחיל לקרוא את המילים ולא רק הברות ותנועות. צחוק, הומור, חוויה, כייף, כל זה נתן לו את המוטיבציה לקרוא והיום הוא קורא מצוין עברית, אנגלית וגם תווים" .

צילום: יהודית רשף

האצבעות משיחות ביניהן

בהמשך הכשירה עדי את הסטודנטיות שלה מסמינר הקיבוצים שהתמחו בתיאטרון-מחול להנחיית קבוצות קריאה בפנימיות ברחבי הארץ. "פגשנו בני נוער רבים, לא רק עולים חדשים, וראינו שגם בני נוער שנולדו בארץ מתקשים בקריאה." עדי הרחיבה את מעגלי הפיתוח וממשיכה לעבוד בבתי הכלא עם בני נוער ומבוגרים עם קשיי שפה וקריאה. במקביל לפיתוח המתודה נוצר קשר עם האקדמיה, למחקר משותף עם אוניברסיטת בר אילן בקרב אסירים בוגרים, כשאת הצד המחקרי של ״הקול קורא״ מוביל רוברטו צ׳רניצקי, בן הזוג של עדי ושותף למחקר ולפיתוח. לפני שלוש שנים רוברטו ועדי הרחיבו את הפעילות ויצאו לפרויקט בחברה הערבית לעברית כשפה שנייה (בבקה אל גרבייה, אום אל פחם ובג'ת).


שפתי לא ממציאות מילים

על הסיבה להצלחת המתודות של הקול קורא מספרת עדי: ״אנחנו נפגשים עם ילדים שלמדו כבר את ראשית קריאה ונמצאים בשלב התרגול, שדורש התמדה ושינון. זה השלב הסיזיפי של למידת הקריאה ולמי שקשה, השלב הזה בלתי נסבל, מה שגורם בסופו של דבר להמנעות מקריאה ומדימוי עצמי נמוך. התפקיד הראשון שלנו זה לסדוק את הקיר שחוסם ומקשה על הילד להגיע לתרגול הקריאה. הפיתרון שלנו להפוך את הפעולה לקלה, מקרבת ואנרגתית, באמצעות הרגש והתנועה. כשהגוף נכנס למצב אנרגטי האדרנלין משפיע באופן ישיר על המוטיבציה - זה באמת פשוט כמו שזה נשמע.״

איך בעצם זה נעשה?

״התרגול דרך חוויה הכוללת את כל החושים, מסיתה את הלחץ והחשש ומאפשרת לגוף להכנס לתוך תהליך הלמידה. בנוסף לכך, עולם הילדים נמצא בדמויות שהם קוראים - למעשה הם מבטאים את עצמם דרך הזדהות עם הדמויות שהן רחוקות/ קרובות אליהם - בדיעבד זה מין תהליך של דחייה ומשיכה בתוך הלמידה, התסכול מקבל טרנספורמציה רלוונטית בתוך המתודה. במקום לשנן את המילים ואז להבין מה אני קורא, כאן לילד יש חופש לפרשנות אישית ולחיפוש אינטונציות, הילדים בודקים ומנסים מגוון רחב של יכולות תנועתיות וקוליות ותוך כדי הם אוחזים טקסט- זה לא מובן מאליו לראות את זה קורה״.


למפגשי ״הקול קורא״ ישנם גם ערכים מוספים, אשר מקבלים מקום בשל העובדה שמדובר בעבודה קבוצתית אינטימית. ״אחד המפתחות שמצאנו בתרגול זה לעבוד עם אלמנט החיקוי וההזדהות, כשאני מזדהה אני יכול לצאת מעצמי ולראות את האחר. באופן טבעי נוצר מפגש אמפתי וחברתי, בטקסטים יש ביטוי לסיטואציות חברתיות, האינטראקציה הבין אישית גם היא מניעה את הילדים ללמוד לבטא רגש, ולקרוא בכיף״.



צילום: יהודית רשף

לקרב אוהבים


בימים אלה מתקיימים קורסים נוספים להכשרת מנחים בשיטת ״הקול קורא״. מנחות השיטה (הרוב נשים) באות מעולמות הטיפול, החינוך ו/או התיאטרון.

עדי מתגוררת בפרדס חנה ולכן ההחלטה להתרחב התחילה באופן טבעי כאן ביישוב. "פנינו אל אנשים מתחום הטיפול, החינוך והאמנות ומצאנו שיש כאן קהל רב שעונה על הפרופיל הזה ואפשר ללמד אותו באופן טבעי את הכלי כדי לעזור לילדים בבית הספר וגם באופן עצמאי .

החזון שלנו זה להיכנס לשיתופי פעולה בתוך עיר, ליצור תהליכים פנימיים משמעותיים הקשורים לשפה. לפתוח מעגלי שפה לעולים חדשים, ומעגלי קריאה לילדים ולנוער שסובל מקשיי קריאה. מדובר באולפנים כיפיים שנפתח במקומות ציבוריים בפריפרייה. אנחנו עובדים על

שיתופי פעולה וחיבורים בין מחלקות חינוך לבין הרווחה, בין אנשי מקצוע מתחום הטיפול והאומנות. אנחנו פוגשים אנשים שאכפת להם, ושמאמינים שאפשר לשנות!״


שירה והשראה

ביקשתי מעדי, כמו בכל ראיון, לבחור שיר מעורר השראה בעיניה. עדי בחרה בשיר "הרבה דברים אנושיים", משום שלדבריה "השיר עוסק בעל-זמניות שיש במילים, בדקדוק של החיפוש של המילה, ביצירה שנשארת במגירה. אני מתחברת אליו גם בשל הפחד מכל כך הרבה אנושיות שאסור לי לפספס. ההתבגרות שלי מראה לי שיש לי עוד אין-סוף ללמוד. מפחיד אותי לאבד קירבה, להחמיץ אנשים רק כי לא הספקתי לראות או לא הייתי מספיק…"


הרבה דברים אנושיים

מילים: אלמוג בהר (מתוך הספר "צמאון בארות" אשר יצא בהוצאת עם עובד)


הרבה דברים אנושיים זרים לי, אני חושב

אבל לשונותי משננות עכשיו שורות שכתבתי בעבר

ועוד אכתוב שוב במקום אחר.

כך משורר אוסף עצמו שנים במגרות ביתו

בונה לו אילנות יוחסין של מילים

מדבר עם ליבו על כל מה שקיים בגוף

אבל חסר במחשבה, על כל מה שקיים במחשבה

אבל חסר בגוף. והאצבעות משיחות ביניהן

על הגלות הארוכה, זאת שנולדה בשירים,

על השמות אשר איננו נותנים לאנשים,

ועל הזמן המפחד מפירמידות,

לא מאיתנו. שפתי לא ממציאות מילים,

רק אוחזות באלו שלמדו באין ברירה

מהורי, משכני ומספרי השירה. בשקט שערותי

מחכות, מקוות להבריח עורבים

ולקרב אוהבים, בזמן שעוד הרבה דברים אנושיים

זרים לי, בזמן שעוד הרבה דברים חסרים במחשבה,

חסרים בגוף.


על המשורר


ד"ר אלמוג בהר (יליד 1978), משורר, סופר ומבקר ספרות ישראלי. בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בספרות עברית. את עבודת הדוקטורט כתב על כותבי פיוט במאה ה-20 בקהילות היהודיות בעולם הערבי, המוסלמי והעות'מאני.

ספר שיריו הראשון, "צמאון בארות" ראה אור בפברואר 2008 (זכה בציון לשבח בפסטיבל במטולה 2008 ובפרס רמת-גן לשירת ביכורים לשנת 2011).

קובץ סיפורים קצרים פרי עטו בשם "אנא מן אל-יהוד" יצא לאור בדצמבר 2008 (הספר היה בין 12 המועמדים לפרס ספיר 2010) וספר שירה שני "חוט מושך מן הלשון" בנובמבר 2009 (הספר זכה בפרס ברנשטיין לשירה לשנת 2010). חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע.

בהר היה מן הפעילים המרכזיים בריצת תנועת "הפנתרים השחורים החדשים" לבחירות לעיריית ירושלים בשנת 2008, היה פעיל בתנועת "המעברה" הירושלמית, שנאבקה למען דיור ציבורי וכנגד פינויים מבתים מאז 2011, וכן היה פעיל ב"מזרחית משותפת". (מתוך ויקיפדיה).


על הצלמת

יהודית רשף, אישה של מילים וצבע. את המילים היא משוררת, את הצבעים מוצאת בצילומים שלה. היא אוהבת לחפש מילים גם בצילומים, וצילומי המילים שלה התאימו בעיניי מאד לשיר הנבחר ולראיון העוסק במילים, אנשים, רוח.

יהודית מספרת על עצמה ״ אני כותבת הרבה, מפרסמת מעט. אולי יום אחד יהיה לי אומץ להוציא ספר שירה״.


הרחבת מעגלי החוויה

לקריאה נוספת מוזמנים להכנס אל אתר "הקול קורא"

ניתן ליצור קשר דרך דף פייסבוק של "הקול קורא" וגם ישירות לאימייל: adisegev@hakolkore.com


אם אתם מתחברים למילים, ממליצה לכם לקרוא גם את הראיון שערכתי עם חגית אלמקייס, מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית ומי שתרמה רבות לתהליכי הכתיבה שלי וכן את הראיון עם ויקטוריה חנה, אמנית קול ומילה אשר מחברת באופן יוצא דופן בין המילים לביטוי הקולי והפיסי שלהן.

ואם אתם מחפשים עוד השראות בעולם החינוך, מוזמנים לקרוא את הראיון שערכתי עם אריק מנדלבאום, מנהל בית הספר ״משעולים״ בעתלית, אדם בעל תפיסה חינוכית חדשנית וייחודית, וכן את הראיון שערכתי עם מי שהייתה עבורי מורה משמעותית בימי התיכון, יהודית פלד.