על תכלת גינס קראתי בקבוצת פייסבוק. לא הכרתי אותה כלל, אבל משהו בה סקרן אותי. הרגשתי שיש כאן סיפור של צמיחה והקשבה לקול הפנימי ופניתי אליה בשאלה אם תרצה להתראיין לבלוג. לא ידעתי את מי בדיוק אפגוש, ואין ספק שהרווחתי מפגש עם אישה מקסימה ומעוררת השראה.
מה בעצם משך אותי אל תכלת? היא כתבה על עצמה כך: " אני תכלת, סטנדאפיסטית כבדת שמיעה ויש לי הרצאה קומית צבעונית ומרגשת על התמודדות עם התחרשות דרך הומור ועל איך הופכים חולשה למתנה". טוב, ברור שאם היא חושבת על החולשה שלה כמתנה, אני מיד רוצה לדעת - איך זה קרה?
אז נפגשנו בבית קפה בתל אביב, חלקנו סלט ושוחחנו על שירה ויצירה, על סטנד אפ וכסף ועצמאות...
עניין אותה לדעת האם בבלוג שלי מרואיינים הרבה אנשים נכים. מודה שבהחלט לא חשבתי על כך קודם כיעד כלשהו. הרי אנשים מעוררי השראה יש סביבנו בכל מקום, מכל הסוגים. אבל שמחתי שיכולתי לספר שראיינתי לבלוג את ענבל פיזרו, אישה מהממת ומדהימה, שהיא גם שחיינית פאראולימפית שהביאה לישראל הרבה מדליות במשך השנים.
עד כה בחרתי לשלב בבלוג צילומים, שלי או של צלמים אורחים, שיוצרים "שיח" כלשהו עם השיר הנבחר ותוכן הראיון. הפעם, בגלל אופיו הייחודי של השיר וההומור בעולמה של תכלת, בחרתי לשלב ציורים ייחודיים, מאת מרי קושלביץ' (עוד מידע עליה בסוף הפוסט), אשר בעיניי מסמלים את הייחודיות של כל אדם ואת הערבוב בין מציאות לדמיון.
קצת קשה להסביר
נפגשנו בתקופה שבה חיפשתי אמצעים טכנולוגיים לתמלול ראיונות (לצורך הבלוג ולצורך ספרי חיים שאני מתחילה לכתוב עבור אנשים) והתאכזבתי לגלות שאין אמצעים יעילים באמת לתמלל שיחה באופן שוטף ולשמור את התוכן.
נכון, באותה עת גוגל בדיוק השיקו אפליקציה לטלפוני אנדרואיד, שאין לי, אבל הבנתי שלא ניתן לשמור את המילים ולשלוח לגורם חיצוני. תכלת אף הפנתה אותי לקבוצת ווטסאפ לכבדי שמיעה שבה מעדכנים על אמצעים טכנולוגיים שונים. לרגע הצצתי אל תוך עולם שלם שביום-יום ממש נסתר מעיניי. מדהים לראות כמה מעט אנחנו ערים למתרחש סביבנו ועד כמה, רוב הזמן, אנחנו סגורים בעולמות מצומצמים מאד... אז פתרון טכני יעיל בעברית עדיין אין, וכולי תקווה שבקרוב זה יקרה.
לדבריה של תכלת, אנשים כבדי שמיעה וחרשים בישראל זכאים ל- 45 שעות עבודה של מתמלל בשנה (!). אם הם סטודנטים או זקוקים להגיע לפגישות/ הרצאות/ כנסים, הסכום הזה לא קרוב לכיסוי ההוצאות, שלא לדבר על מופעים ואירועי תרבות... ואני, שרק לאחרונה נחשפתי לצורך לתמלל ראיון, ניסיתי להבין איך מתנהל בעולם שלנו אדם שלא יכול לשמוע ונזקק לשירותים חיצוניים שעולים כסף רב. תכלת סיפרה שגם היא עצמה התמודדה עם הקושי הזה, כאשר למדה כתיבה אצל אמנון ז'אקונט. בשלב מסוים נגמרו לה שעות התמלול והיא החלה להיעדר ולהגיע לסירוגין, כי לא יכלה לשלם את ההוצאות. כשאמנון ז'קונט שמע מהתלמידים האחרים מדוע היא נעדרת מהשיעורים, הוא בחר לשלם בעצמו למתמלל כדי שהיא תוכל להמשיך ללמוד.
ניתן לומר שבהדרגה חל שיפור בהנגשת אירועים לנכים מסוגים שונים בישראל, הנה בארוויזיון בישראל נעשה מאמץ גדול לשתף את נציגי הקהילות ולהנגיש את המופע לחרשים ולאוכלוסיות נוספות. שמחתי לשמוע גם על יוזמה מקומית חדשה, שנקראת "אירוע שווה" – דף פייסבוק המתעד את כל האירועים המונגשים, כדי שיהיה לאנשים קל לאתר אותם וישנה גם קבוצת ווטסאפ.
כל פעם מחדש
תכלת קוראת שפתיים ומדברת באופן מאד ברור והשיחה זרמה בקלות.
פעם היא הייתה שומעת. יכולים לתאר לעצמכם איך זה לחיות בעולם כאדם שומע, ובהדרגה לאבד את יכולות השמיעה שלכם?...
בתחילת הריאיון סיפרתי לתכלת ששמתי לב לאחרונה שמרבית האנשים שאני מראיינת לבלוג הם אנשים שעשו שינוי משמעותי בחייהם. איך זה קורה אני לא יודעת, כי פעמים רבות אני יודעת מעט מאד על המרואיינים שלי, או על החיים האמתיים שלהם, אלה שמאחורי הטקסטים והפוסטים, אבל אני כנראה פשוט נמשכת לאנשים כאלה... תכלת מיד קפצה אל הרגע הזה בחייה ואמרה " גם לי זה קרה! כשהגעתי לרופאה בגיל 31, והיא אמרה לי "תכלת יום אחד תהי חרשת", פתאום קרה משהו. כל החיים שלי חייתי בסרט, הדחקתי, לא ממש דיברתי על זה...".
תכלת נעזרה במכשירי שמיעה כבר מגיל 3, בעקבות פגיעה בעצב, ובמשך השנים חלה החמרה במצב השמיעה. "תמיד בתור ילדה מבטיחים לך שיהיו מכשירים משוכללים, יהיו ניתוחים... אבל גם עם כל הפתרונות שיש, את צריכה לקרוא שפתיים, אין שום פתרון לחירשות. בתור ילדה את מדחיקה את זה" .
הכל אוטוביוגרפי ושקר מוחלט
כשהרופאה אמרה לה מה שאמרה, החליטה תכלת לעזוב את עולם הפרסום, בו עבדה באותה עת. "נעשיתי חולה בעבודה הזו" היא מספרת, " כל כך רציתי להצליח, נתתי את כולי. אני יודעת לעצב ורציתי גם להיות בתחום הקריאייטיב והתוכן, ופשוט עשיתי יותר מידי... לא הייתי היחידה שנוצלה שם, אבל את יודעת, כשמישהו חסר לו משהו הוא משקיע מהזמן שלו מעל ומעבר... לא שמתי גבול..." היא אהבה את היצירתיות שבעבודת הפרסום, אבל לא אהבה את השקר שבעולם הזה, היא מספרת. "עבדתי ליד התחנה המרכזית הישנה, הייתי יורדת מהאוטובוס ועוברת בין כל הזונות המתנדנדות עם החורים של הסיגריות שכיבו על הגוף שלהן, עולה אל הבניין ושמעת על תקציב של 2.5 מיליון שקל לקמפיין פרסום לקוקה קולה זירו, זה היה לי קשה מאד."
אז היא עזבה את העבודה והחלה למלצר. בגיל 31. "התחלתי למלצר בשביל איזה 20 ₪ לשעה, משהו פאדיחות.... בגלל שאני לא שומעת אני גם לא יכולה למלצר בכל מקום, אז מלצרתי ברשת שאת מזמינה את האוכל בקופה ומגישים לך בשולחן, עבודה בכלום כסף... ולא רק זה, הלקוחות קיבלו אותי יפה יותר מהצוות שעבד איתי. הם היו אומרים 'איזה באסה, תכלת לא תשמע את הפעמון...' . כמובן שכולם התקדמו, כולם נעשו אחראים בקופה ורק אני נשארתי מלצרית בשטח, וגם הייתי מבוגרת יותר יחסית לבני עשרים."
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא מלצרה עבור גרושים. כשהגיעה מחיפה אל תל אביב ולא הכירה אף אחד עבדה כניצבת בפרסומות, חילקה עיתונים, כתבה ביקורות כדי לקבל כרטיסים מתנה לסינמטק. "זו הייתה תקופה קשה... ואז עוד פעם בגיל 31... אמרתי לעצמי, 'מה עכשיו הכל מההתחלה?' אבל אין לך ברירה... "
היא פתחה תיק עוסק פטור, התחילה לכתוב ב Ynet ולמלצר. " עבדתי עבור חברת תוכן והייתי כותבת בשביל איזה 30 ₪ מאמרי SEO (מאמרי קידום בגוגל). כתבתי על בצק סוכר, על ניקוי שטיחים, על מה שאת לא רוצה....לאט לאט התחילו לקרוא לי ואז התחלתי לכתוב רק מהבית, טורים בפייסבוק. הייתי מכונת פוסטים – כתבתי לצימרים, לניתוחים פלסטים, למכללה לביטחון, מה שאת לא רוצה... "
אבל הכתיבה העצמאית, לבד, עבור אחרים, היא די בודדה, ותכלת מצאה לעצמה עבודה חדשה, 'משרת חלום' כדבריה – מנהלת מדיה חברתית במשרד יחסי ציבור. אך גם שם הרגישה שאין זה מקומה. "כולם אמרו לי שאני מטומטמת שעזבתי, אבל הרגשתי שאני תקועה במקום, בתפקיד וגם בחיים. לא היה לי את החופש לקום בבוקר וללכת להרצאה או לעשות מה שאני רוצה".
לא אומרת נואש
היום תכלת מתמקדת במה שהיא אוהבת לעשות – מופעי סטנד אפ והרצאות. היא התחילה עוד כשהייתה מלצרית, בזמן מבצע צוק איתן ב 2014 , במרתף של הקאמל קומדי בר, "יש בומים ואנחנו צוחקים" היא נזכרת בשעשוע. "התלהבו ממני, רצו שאופיע באופן קבוע, וזה כשאני עוד מתרגשת על הבמה, לא בשלה, מחפשת טראומות לכתוב עליהם פאנצ'ים" היא צוחקת, "היה לא קל, אבל הכל לטובה. ההופעה השלישית שלי הייתה בבית ציוני אמריקה, במרתון סטנדאפיסטים של סוף השבוע, וזה דרש ממני המון אומץ, אני עדיין לא מאמינה שנתנו לי לעלות בכלל".
ככה היא התחילה. בלי תכנונים גדולים. ראתה שהיא מתמידה והמשיכה. "לא התכוונתי לעשות סטנד אפ", היא מסבירה, "פשוט רציתי לצחוק קצת על עצמי, לעלות פעם-פעמיים, לקבל את החיים וזהו... אבל היה לי מה זה כיף!"
אחר כך ביקשו ממנה להגיע להרצאה לנוער, ראו כי טוב והשמועה עברה מפה לאוזן. "אז חשבתי: 'טוב, את יכולה במקום לשבת מול המחשב, להירקב עם פוסטים בפייסבוק, לצאת לעשות משהו משמעותי'", היא צוחקת.
"דרך ההומור אנשים זוכרים אותי . כי אם אני אדבר בכיתה כהרצאה רגילה, בצורה של הסברה, איזה תלמיד תיכון יזכור אותי? תקשיבי, הם מקשיבים! גם הנוער בסיכון וה"בעייתיים" יותר".
מי כמוני יודעת כמה מורכבים החיים כעצמאית. ולאישה שאיננה שומעת, הם מורכבים אף יותר. "זה לא פשוט לי לשווק", היא מספרת, "כי אני לא שומעת בטלפון ואם אני שולחת מייל אני לא יכולה להתקשר לשאול האם קיבלת את המייל... אני צריכה תמיד סמסים, או עזרה מחברות שיתקשרו עבורי.. אם הייתי שומעת היה לי הרבה יותר קל". על ההרצאות משלמים בתי הספר או ארגון "תיקון עולם", שהוקם על ידי דורון אלמוג ועמותת עלה.
"שמעי, זה לא קל להיות עצמאית ולדחוף את עצמי ולעשות שיווק, אבל מצד שני אני אומרת לעצמי, 'אכלת כל כך הרבה חרא בפרסום, למדת כל כך הרבה, תיישמי את זה על עצמך''.
להודות על האמת
מה החזון שלך, אני שואלת. ותכלת מיד מפצלת לשניים. "לגבי החברה", היא אומרת, "כולם מדברים על השלטון והפוליטיקה ואומרים שהארץ שלנו ככה וככה... אבל אני מאמינה שהשינוי צריך להיות אחד על אחד. כשאנחנו נהיה נורמליים גם הממשלה תהיה נורמלית. ואנשים מפספסים את הפואנטה הזאת. חשוב לי להעביר מסר בפאן החברתי שיהיו סבלנים יותר , לכולם, לא רק לכבדי שמיעה.
החזון שלי לעצמי, זה שיהיו לי לפחות 3 הרצאות בשבוע. אני רוצה להגיע אל נוער וגם אל מבוגרים, שהולכים ומתחרשים מן הסתם, והם סופר מתביישים. זה אומר שהם יושבים בחברה ולא יודעים מה קורה סביבם... והם צוחקים ממבוכה, כמו שאני הייתי, במקום לקנות מכשיר שמיעה.
מה שלא יכולתי לדעת על תכלת לפני הריאיון, זו נקודת חיבור מפתיעה בינינו. בנוסף לסטנדאפ וההרצאות, תכלת גם יוזמת ומפיקה ערבי שירה בהתנדבות, ב "צוזאמן" יחד עם חברתה מור בוחניק. "אנחנו קוראות לזה 'ערב מילים'. מביאים עשרה אמנים, כל אחד עולה עד 5 דקות, חלק מקריאים שירה, חלק עושים ספוקן וורד וחלק שרים. האירוע כמובן מונגש לחרשים, אנחנו מחפשים מקום בפלורנטין שיהיה נגיש גם לכסאות גלגלים".
כמי שארגנה בעצמה כמה ערבי שירה, אני יודעת כמה השקעה זה דורש. אחרי שפגשתי את תכלת באופן אישי ברור לי שאגיע אל המופע שלה וגם אל ערבי השירה, ואני כבר סקרנית לראות מה יקרה שם. ממליצה לכם לצפות בסרטונים באתר שלה, אפשר גם ליצור קשר בפייסבוק או באינסטגראם.
שירה והשראה
כמו בכל ראיון, ביקשתי גם מתכלת לבחור שיר שהיא אוהבת. היא בחרה שיר מיוחד, הומוריסטי במידה מסוימת, שנכתב עבורה ועליה, על ידי מור בוחניק, השותפה שלה להקמת ערבי השירה. כמי שכותבת שירה בעצמי, התחברתי לנקודת המבט המרעננת על הכתיבה עצמה והסתקרנתי מההצצה אל העולם שבין המשוררת לקוראת שלה.
שיר לתכלת
מילים: מור בוחניק
זה קורה אחרי שכתבתי שיר.
זה קורה כל פעם מחדש.
(בינינו, אני לא לגמרי מבינה איך היא לא אומרת נואש).
מתישהו
בטווח שבן עשר דקות
לעשרים וארבע שעות
היא שולחת לי הודעה:
"תגידי, זה באמת קרה?"
ו"בבקשה, תגידי לי שזה אמיתי!"
"אוווווויייי, זה קרה באמת?" היא שואלת אותי.
אם יש משהו שאני שונאת
זה להודות על האמת.
'הכל אוטוביוגרפי ושקר מוחלט, אני כותבת לה
לא משנה מה היא שאלה;
'קצת קשה להסביר...'; 'זאת שמיכת טלאים'; 'זה חלב עמיד'
"את אותה מור מסתורית כתמיד"
'זה בכלל לא משנה!' בא לי לצעוק
אך שולחת אימוג'י תכול כבדרך אגב
ונכנסת למיטה יגעה
אני יודעת שזה לא בדיוק מה ששאלת, אבל
כן, מגרד לי בגב
ולא
אני לא מגיעה.
על המשוררת:
מור בוחניק – מורה לעברית ומשוררת, כותבת אוטוביוגרפיה ושקר מוחלט, מתאימה את צבע הקולר של הכלבה לזה של המשקפיים ולא חוצה את הכביש באדום.
אפשר לעקוב אחר דף השירים שלה בפייסבוק.
על האמנית
מרי קושלביץ׳, בעלת המותג ContempoMary Art סיימה בהצטיינות לימודי אמנות וחברה במכללת ספיר, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במנהל עסקים ושיווק. החנות שלה נולדה עם קבצי אמנות להדפסה עצמית וגדלה לחנות מוצרי לייף סטייל ואקססוריז מאוירים. הפריטים מיוצרים בארה״ב ובאירופה באיכות מעולה ובהדפסה יפיפה.
בימים אלה, בעקבות הביקוש, עובדת על הקמת חנות בעברית לנוחות הקהל הישראלי ובו, מעבר למוצרים הקיימים יהיו הדפסים ופריטים המיוצרים בארץ.
מרי מכינה רישומים ואיורים בהזמנה אישית כמו דיוקנאות, איורים ללוגו, ספרי ילדים, אלבומי מוזיקה ועוד.