נתלי תמיר ואני מכירות כבר 31 שנה.
יותר נכון נפגשנו לפני 31 שנה, כשאני עברתי ללמוד בבית הספר שלה וצורפתי לכיתה שלה.
למדנו שנתיים יחד והיינו חברות טובות מאד. אחר כך גדלנו ודרכנו התפצלו. כשלמדתי פיסול בחימר אצל אמא שלה כעבור כמה שנים, כבר לא היינו בקשר.
ופתאום, עוברות השנים, ודרכינו מצטלבות שוב, בזכות הפייסבוק, אחרי ששתינו עברנו כמה דברים בחיים. בנקודה ההיא ממש, היא עברה מהכפר לעיר ואני יצאתי למסע בעולם.
היא התחילה לכתוב בלוג ואני התחלתי לכתוב שירה.
אני מצלמת נופים בעולם והיא מצלמת את מה שקרוב. שתינו מצלמות בטלפון בלבד.
אני עוקבת אחר הצילומים שהיא מעלה בסקרנות ולומדת ממנה. אעז ואומר כאן, קצת בחוצפה, שייתכן שהייתי תלמידתה הראשונה של נתלי, עוד לפני שהיו סדנאות. כלומר, היא לא ידעה את זה, אבל אני כן.
כל זאת, מבלי שידעתי שהיא אותה נתלי שהכרתי בילדותי.
מתהפנטת
בטיול משפחתי בעולם אין מורה ואין סדנאות אבל יש הרבה סקרנות, זמן פנוי ומכשיר טלפון זמין.
צילום אחד של צדף בחוף הים שנתלי העלתה תפס אותי חזק והתחלתי לשאול את עצמי איך היא עושה את זה, והאמת, גם קצת לחקות אותה. הרגשתי מוזר קצת עם זה שאני מחקה אותה, אבל הרגעתי את עצמי שבעצם זה חלק מתהליך הלמידה, לא?
אז עקבתי אחריה תקופה והתפלאתי יום אחד לגלות שבעצם מדובר בחברת ילדות מהיסודי שהקשר עמה נותק מזמן ( שם המשפחה השתנה כך שלא זיהיתי). עד מהרה החלה בינינו חלופת רעיונות והשראה הדדית בלתי מתוכננת וגילינו שיש לנו נקודת מבט דומה על החיים, שבאה לידי ביטוי בתמונות ובמילים שמבקשות דבר דומה - להאיר את הטוב, את החוזקות, את הפלאים שבעולם. אם יש מישהי אחת שבהשראתה יש לי היום בלוג, זו נתלי.
מתרגמת לצבעים קצת חכמה
במהלך הטיול צילמתי המון תמונות של נוף וברגע מופלא אחד בניו זילנד, פתאום התחלתי לחשוש מכך שכאשר אחזור לארץ לא יהיה לי מה לצלם.
ואז יום אחד, כשהתבוננתי בתמונות של נתלי, נפל לי האסימון - היא מצלמת את מה שסביבה - וכמה יופי היא מוצאת!
למדתי ממנה איך לראות וגם לצלם את היופי שנמצא קרוב, את מה שבהישג יד כאן ועכשיו וקיבלתי תחושת תקווה וכוח מההבנה שהבחירה כיצד להתבונן על חיי נתונה בידיי.
בעקבות התובנה הזו כתבתי את השיר ״מתחת לאף״ שנתלי אהבה מאד והפך במהרה לשם עמו היא צועדת בסדנאות שלה.
ההשראה וההפרייה ההדדית בינינו המשיכה בשטף מפתיע ובהמשך כתבתי גם את ״מחווה לצלמת על״ ובהמשך גם ״ריחות ילדותי״ שמספר על ילדותנו ובגרותו כאילו היינו דמות אחת, ובאמת יש בינינו קווי דמיון רבים.
הגעתי לכמה סדנאות צילום שנתלי אירגנה והנחתה והתפעלתי מהפשטות והמורכבות השוכנות להן יחד, מהדיוק בכוונה יחד עם לב רחב לקבלת כל האפשרויות הגלומות ברגע ונהנתי מהמפגש הפורה עם נשים נוספות שאספה סביבה, כל אחת ואחת נשים שהייתי שמחה שתהינה חברותיי.
זה היה רק עניין של זמן עד שאבקש לראיין אותה.
בונה עולמות
קראתי כבר לא מעט ראיונות עם נתלי ותהיתי במה אחדש? באופן טבעי בחרתי להתמקד בשאלת ההשראה, מאיפה באה היכולת הזאת להתבונן ולראות את היופי שמתחת לאף?
״הצילום התחיל אצלי בגיל מאוחר", מספרת נתלי, " אבל כנראה שיש לי מנגנון שמאפשר לי לווסת ולהתמקד במשהו קטן ובו בזמן לראות גם את התמונה הרחבה. גם מבחינה מקצועית נעזרתי תמיד בראייה רוחבית - כפקידה מבצעית בשב״כ, כמעצבת גרפית שכירה ואחר כך כעצמאית. התקדמתי במהרה לניהול פרויקטים, בהם נדרשת גם הראייה הרחבה״.
ואיך בעצם הגיעה לצילומי הקלוז-אפ הכה-מובהקים שלה? נתלי מספרת שהשימוש במצלמה באופן הזה החל בפרויקט הגמר בלימודי העיצוב (2001), כאשר היא בחרה לעשות צילומי תקריב לאביזרי מטבח בעזרת מצלמה דיגיטלית חובבנית.
״אחת הביקורות הגדולות על העבודה הייתה שאם הייתי לומדת צילום לא הייתי מוציאה דבר כזה תחת ידי כי כביכול עשיתי את כל הטעויות האפשריות״, מספרת נתלי.
המשפט הזה ריגש אותי מאד. מאז שהתחלתי במסע שלי אני יוצרת באופן אינטואיטיבי- ללא חוקים, ללא שיטה. כמובן שאני מושפעת מהסביבה, למשל בתרגילי כתיבה או בחשיפה לצלמים אחרים, כמו נתלי, אך עדיין, אני בוחרת שלא ללמוד אסכולות שלמות אלא ללמוד מתוך החוויה. הדבר בולט במיוחד בהלחנת שירים, אותם אני מלחינה מבלי שלמדתי מוזיקה מעולם, חוץ מפיתוח קול. וכמי שגדלה בסביבה הדורשת שיטות - במדעים, באקדמיה, בתרבות, הצורך להישען על ידע קודם של גדולים ממני ליווה אותי שנים רבות. אך באמנות ואולי בחיים בכלל, מסתבר שכדי ליצור משהו חדש לפעמים הכי נכון זה דווקא לשכוח כל מה שאתה יודע.
ותוך שצצות לי המחשבות האלה בראש, נתלי ממשיכה לספר: ״הבנתי שאני מצלמת אינטואיטיבית. אוהבת צבע שמתגלה במיקרו וגם במבט על - שני דברים שמרתקים אותי כל הזמן. אני נמשכת לטקסטורות, מרקמים, חומרים, מרווחים...״
כאשר אני שואלת ממה היא מקבלת השראה, היא עונה ״מכל דבר שנמצא סביב. כל דבר שגורם לי דפיקות לב מואצות. ברגע שנקודת המבט היא של מיקרו כל חלקיק יכול להיות מעניין, כמו קרני האור שרואים דרך אבק. אני מופעלת מכל החושים, לא רק חזותי - שיר, מילה, צליל, רגע, זיכרון, חומריות, טיפוגרפיה. אני אוהבת חדשנות אבל גם אוהבת פשטות. הקונטראסט כל הזמן מלווה אותי.״
העיפרון לא שקט לא נרדם
במהלך השיחה גיליתי נקודת השקה נוספת בינינו- החינוך. בגילגוליה השונים הייתה נתלי גם ראש מסלול לתקשורת חזותית במכללת קווים. זה עניין אותי משתי סיבות. האחת, כי אני למדתי תואר שני באוריינות חזותית, אך השניה מעניינת אותי הרבה יותר, וזו תפיסת תפקיד ההוראה בעיניה.
נתלי מספרת כי בתחום העיצוב חוויית הסטודנט עמוסה בביקורתיות, משום שתהליך היצירה מבוסס על רצף ביקורות מהמורים, וחשש מתמשך מ'ממה יגידו', הגורם לאדם לאבד את האמונה שלו בעצמו. "גם העבודה מול הלקוחות כרוכה ברצף ביקורות בלתי פוסקת. כאילו לא משנה מה תעשה לא תהיה טוב".
כאשר היא מונתה לראש מסלול לתקשורת חזותית היה לה ברור שהיא חייבת לעבוד דרך האני-מאמין שלה, המבקש לחזק את הסטודנטים ולא לכסח אותם. "היה לי חשוב ללמד לאהוב את העיצוב", היא מספרת, "לעזור לסטודנטים לזהות את הייחוד שלהם ולהביא לידי פרקטיקה קונספט שיעבוד גם בעולם האמיתי. היה לי חשוב ללמד איך לבטא רעיון עיצובי שלא יהיה תלוש מהמציאות".
אני, כמורה לתיאטרון בהכשרתי (ועד לא מזמן גם בפועל) יכולתי להזדהות באופן עמוק עם תפיסת עולמה החינוכית של נתלי. גם אני גדלתי על התפיסה האומרת שיצירת האמנות מתהווה תוך ביקורת חוזרת ונשנית בתהליך היצירה. ויש קו עדין מאד בין ביקורת שנועדה לאפשר ליוצרת לצמוח ולהתרחב ובין ביקורת שמשאירה אותה בתחושה כי לעולם לא תהיה טובה מספיק.
היום נתלי מעצבת משחקים אינטראקטיביים לניסויים בטאבלט במסגרת עבודתה במעבדת הסקרנות באוניברסיטת תל אביב. מקום מרתק בפני עצמו ואולי בהמשך אכתוב פוסט גם עליו.
לכל שקורה יש סיבה
המעבר שעשתה עם משפחתה מהכפר לעיר, גם הוא מעבר ממיקרו למאקרו."בעמק הכל מוגדר וברור, כולם מכירים את כולם והאנונימיות בעיר אפשרה לי לפתוח דף חלק, כי אף אחד לא הכיר אותי ולא ידע מי אני. האפשרות הזו הוציאה ממני דברים שהיו כל השנים, פשוט לא הייתי מודעת אליהם. חוויתי היפוך בהשקפת העולם שלי כלפי עצמי".
את סדנאות הצילום בסלולרי, "מתחת לאף", החלה לאחר שחלמה בלילה שהיא מעבירה סדנא, סיפרה לרות רונן (יוזמת טיולי נשים בארץ ובחו"ל, שאיתה יצאה לטיול נשים ברומניה) ורות הציעה שתעביר סדנא לנשים בטיול הבא ברומניה. " שום דבר מזה לא היה מובן מאליו", היא מספרת, "בעקבות הפרסום לקראת הנסיעה לרומניה נוצר ביקוש גם לסדנאות בארץ. התחלתי במפגשי אחד-על-אחד ובמהירות זה הפך לסדנאות קבוצתיות. למדתי את הכוח של פרגון".
לאחרונה החליטה נתלי להתמקד בסדנאות לאירועים/ חברות שמזמינים אותה מראש. ויש לה גם חלום להגיע כאינסטגרמרית למקומות שונים בעולם ולצלם אותם מנקודת המבט הייחודית שלה. אני בטוחה שגם החלום הזה יתגשם.
שירה והשראה
כבכל ראיון, ביקשתי מנתלי לבחור שיר שמעורר בה השראה. נתלי בחרה בשיר "צבעים" מאת יובל דיין, כי לדבריה "הצבעים, דרך ההתבוננות והצילום בנייד, יוצרים עבורי עולם שלם ומהפנט. פעמים רבות, לפני שאני מצלמת אנשים שואלים אותי מה אני רואה שם, וחושבים שאולי אני לגמרי מדמיינת".
כפי שאפשר לראות בצילומים של נתלי שצורפו לראיון הזה (שכולם צלומו רק בטלפון נייד), לא רק שנתלי איננה מדמיינת את הצבעים, נדמה כי היא מסוגלת לחזות אותם, להבין כיצד יראו מבעד לעדשה, גם כשאחרים לא רואים אותם כלל. וזו בעיניי בדיוק בחירת נקודת המבט. גם השיר הזה מצטרף לפלייליסט של הבלוג, שכבר החל לצבור בו אוצרות נפלאים.
על המשוררת:
יובל דיין, ילידת 1994, זמרת, פזמונאית ומלחינה.
הקריירה המוזיקלית שלה התחילה כאשר השתתפה בעונה הראשונה של תוכנית המוזיקה "The Voice ישראל". היא זכתה לפופולריות רבה אך בחרה לפרוש באופן מפתיע, בשידור חי, בשלב חצי הגמר, לאחר שהופיע עם סינגל הבכורה שלה "לאסוף".
מאז המשיכה ליצור שירים מקוריים משלה ונבחרה לזמרת השנה לשנים 2013 ו 2014
היא הוציאה עד היום שני אלבומים והשלישי בדרך.
להרחבת מעגלי החוויה
מומלץ להמשיך ולעקוב אחר נקודת המבט של נתלי כאן:
באינסטגרם - ביצירתה בדף האינסטגראם משחקת נתלי בין המקרו למיקרו, בין היופי של כל תמונה בפני עצמה ובין היותה חלק מתמונת על, כמו קיר בתערוכה.
וכמובן באתר ובבלוג שלה , "מתחת לאף".